מקום המדינה ועד היום: נוסטלגיה חיפאית במיטבה

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי… פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים / אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים / שפם ובלורית, כאפיה על צוואר / ירון זהבי, אלתרמן, תמר / בחורות יפות, מכנסיים קצרים והיה להם בשביל מה לקום בבוקר", כך כתב עמוס עבר הדני בשירו "יכול להיות שזה נגמר".

אז לא, למרות המון קשיים ומכשולים זה לא נגמר וישראל מציינת היום 76 שנים. רק 76 שנים. לעומת חלק מהעסקים הוותיקים שפועלים בה, היא עדיין די צעירה, כלת יום ההולדת. המשק הישראלי הצליח להתפתח באופן משמעותי, לצד ביסוס המדינה כמעצמת הייטק וננו טכנולוגיה, אבל העסקים הקטנים והבינוניים הם אלו שמניעים את הכלכלה.

בעידן התזזיתי של ההייטק, הרבה מהשמות הגדולים אינם עוד איתנו ודווקא החברות המסורתיות למדו להשתנות והן עדיין פה. התשתית הפיננסית, הבנקים, קמו עשרות שנים לפני שהיתה לנו מדינה ונדמה שענף זה הוא השורד האחרון. בדרך קמו מאות מפעלים ועסקים באזורינו, חלקם עוברים מדור לדור, שמותיהם מוכרים כמעט בכל בית והם הצליחו לשמר את החזון של דור המייסדים.

שטראוס וזוגלובק בנהריה, נמל חיפה ובתי זיקוק בחיפה

ריכרד והילדה שטראוס הקימו רפת בחצר ביתם בנהריה שסיפקה חלב ליישובים עד חיפה. כשהרפת התפתחה וייצרה חלב יותר מכפי שניתן היה למכור, הם שפכו חלב מיותר, עד שהבינו את הפוטנציאל הטמון בייצור מוצרים נוספים. ב־1939 נמכרה הרפת והזוג הקימו את מחלבת נהריה שנשאה את סמל היען, שזה פירוש השם שטראוס בגרמנית. בנם מיכאל פיתח את העסק המשפחתי הקטן והקים את ענקית המזון שטראוס שהתמזגה ב-1996 עם חברת הממתקים עלית.

ממש בשכנות לשטראוסים, משפחת זוגלובק החלה לנקנק במפעל שפתחה. מפעל הבשר הוקם ב-1937 בגרמניה ועשה עליה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אברהם בחר להתיישב בנהריה ומפעל הבשר המשפחתי משגשג עד היום. 

הרבה שנים קודם, ביולי 1923, החלו בחיפה לנוע גלגלי טחנת הקמח של הטחנות הגדולות של א"י שנוסדה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד, ומטרתה היתה לעזור לאיכר להתבסס על עבודת האדמה ולאפשר לו למכור את יבולו עבור תמורה הוגנת. רבים מבני היישוב זוכרים את הלחם "תוצרת", ועד היום נמנית הטחנה עם הטחנות המובילות בארץ והיא ידועה באיכות הקמח שלה.

בדיוק עשור אחר כך, נחנך בשנת 1933 נמל חיפה שהפך לנמל הראשי של ארץ ישראל. שנה אחר כך, כשהושלמה בניית צינור הנפט כירכוכ-חיפה, החלה חברת הנפט העיראקית במגעים עם ממשלת המנדט הבריטי להקמת בתי זיקוק במפרץ. הנמל החדש התאים לעגינת מכליות נפט ולחופיו היו שטחים גדולים פנויים בהן עברה מסילת רכבת העמק. ואם הזכרנו ים, ביוני 1945 הוקמה צים, חברת השיט הארץ-ישראלית, שעלתה על שרטון אך ניצלה מטביעה כשעברה הפרטה.

סיפור מאוד מתוק מתחיל גם הוא בשנת 1933 כאשר משפחה ענייה, וידברג שמה, עלתה מרומניה לפלשתינה והתיישבה מצפון לחיפה. ב-48', עם עזיבת הבריטים פונו בסיסי המנדט מאזור מפרץ חיפה, והשטח הוקצה להקמת תעשייה זעירה ומפעלים. האחים וידברג שלמדו את תחום ייצור המזון החליטו להקים באזור מפעל בשם שחר אחים וידברג, שהתמחה תחילה בייצור טחינה וחלבה. את הסוף אתם כבר מכירים, ומאוד יכול להיות שבפסח האחרון אפילו מרחתם על המצה שלכם את ממרח השוקולד המיתולוגי השחר העולה.

לאן נעלמו אתא, פניציה ובית החרושת שמן?

דפי ההיסטוריה מלאים בשמות של חברות ענק אשר נעלמו במרוצת הזמן, כמו מפעל הטקסטיל המיתולוגי אתא – מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל שנחשב עד הסבנטיז לגדול מסוגו בארץ. ב-1934 החלה בנייתו בשטח של 110 דונם מדרום ליישוב הקטן כופריתא – ששונה לכפר עטה ואז הפך לקריית אתא. עם הקמת המדינה והקמת צה"ל אתא היה ספק הביגוד הראשי שלו – מדים, גרביים, לבנים, אוהלים, אלונקות ורצועות למקלעים. ב-1985 המפעל נסגר ועל שטחו בכורדני הוקם הקריון, ועל שטח המפעל בקריית אתא הוקמה שכונת מגורים הכוללת מרכז מסחרי גדול.

או למשל מפעל פניציה לייצור מוצרי זכוכית, שהוקם בחיפה בשנת 1934 וחלק ממנו עבר לייצר מיכלי זכוכית לתעשיית המזון והמשקאות בירוחם, וחלק אחר שייצר זכוכית שטוחה, עבר לאזור התעשייה ציפורית שבנוף הגליל ונסגר ב-2020. גם בית חרושת שמן שנפתח בשנת 1922 הפסיק את פעילות הייצור במפעל בחוף שמן, ב-5 בינואר 2021. ב-1923 בנייתו של מפעל המלט הראשון בארץ ישראל יוצא לדרך ושנתיים אחר כך הנשר המריא. בינואר 2020 הופסק לחלוטין הייצור ורק נארז בו מלט.

התפתחות המסחר הקמעונאי בחיפה החלה למעשה בשנת 1927, עם הקמתו של המרכז המסחרי הישן בעיר התחתית, מתחם ראשון שיועד למסחר אשר הכניס את עיר הנמל לעידן מודרני מבחינת תכנון עיר. המרכז נבנה מצפון ובסמוך לכיכר חמרה שנקרא עד היום השוק הטורקי. בעקבות בניית נמל חיפה החלו בשנת 1931 יזמים יהודים בהקמת מרכז מסחרי חדש קרוב יותר לכניסה לשער הנמל. הם איתרו שטח אדמה בגודל של 20,000 מ"ר, היכן שנמצא היום רחוב הבנקים, ובנייתו הושלמה בשנת 1936. 

בתחילת המאה ה-20 החלו יוזמות להקמת שכונות חדשות במעלה ההר, לשיפור תנאי המגורים של היהודים. הדר הכרמל, למשל, תוכננה כעיר גנים למגורים בלבד, ללא מרכזים מסחריים. השכונות נבנו סביב בניין בית הספר הטכני בארץ ישראל – הטכניקום, ובית הספר הריאלי העברי שהוקם במטרה להכשיר תלמידים לטכניקום.

במחצית השנייה של המאה ה-20 רבים מהמוסדות והעסקים החשובים עזבו את העיר התחתית ואיתם נדדו העורף הכלכלי והאזרחי. החל משנות ה-30 הפכה הדר להיות המרכז המסחרי של העיר. מספר התושבים ב-1931 הוכפל ממספרם חמש שנים קודם לכן. כעבור שנה, עם תחילת העלייה החמישית, החלה תנופת בנייה שחלק לא מבוטל ממנה נעשה למטרת השקעה, כולל הקמת מרכזי מסחרי חדש – בית הקרנות שנחנך ב-1937 ונקרא כך על שם שתי הקרנות ששכנו בקומה העליונה של המבנה – קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, ושוק תלפיות שנחנך ב-1940.

הדינוזאורים ששרדו מאז בהדר

חיפה בימים של קום המדינה חיבקה את העולים החדשים שפתחו עסקים פרטיים לרוב, חלקם בעיר התחתית, חלקם בהדר. מי שהימר על הדר, הימר נכון, הרובע הפך למרכז מסחרי ותרבותי חשוב עד לשנות ה-80. במהלך השנים עברו חלק מהחנויות לאזורי המגורים החדשים שצמחו, חלקן התכנסו אל תוך הקניונים ואחרות נסגרו, יחד עם בתי הקולנוע, המועדונים והמעבר של משרדי הממשלה לעיר התחתית. למרבה ההפתעה, נותרו עד היום כמה דינוזאורים ששרדו מאז.

אחד המקומות הנוסטלגיים זו קונדיטוריה העוגה שנפתחה ב-1939 ברחוב הרצל 14 על ידי אליעזר וורשנר, ייקה שעלה מגרמניה. העוגה היתה מפורסמת בגלל הסברינות, הקרמשניט, השטרודל הוינאי שאת הבצק פרס ומתח באומנות הקונדיטור מאיר ואכנהיימר, אך לעוגת הבוטרקראנץ לא היו מתחרים. יותר מאוחר העוגה נמכרה לשלושה שותפים וכיום היא שייכת לאליעזר אוחנה. גילוי נאות: אף פעם, גם כילדה, לא אהבתי עוגות קרם וקצפות ובקונדיטוריה הקטנה עם שולחנות הפורמייקה היו קונים לי עוגת תפוחים שנראתה כמו כדור. בצק דקיק כיסה תפוח שלם אפוי וכשהיא יצאה חמה מהתנור, היו פורצים ממנה אדים.

ממש לא רחוק משם, במורד הרחוב, על פינת הנביאים מול בניין הדואר הגדול, נפתח ב-1947 בית הקפה ניצה, ואומרים שמאז לא שינה את מראהו ואופיו. בשנות הזוהר של נמל חיפה, עצרו מלחים לשתות פה אספרסו שהכין מר אונגר, הבעלים המשופם, שהיתה לו את מכונת הקפה הראשונה בעיר. אבל הם לא באו בגלל הקפה. מספרים שהנשים הכי יפות, העולות החדשות מהונגריה נהגו לפקוד את המקום, והן היו חומקות החוצה עם המלחים למפגשים אינטימיים במלונות בסביבה.

הרבה שנים עבד בניצה הבר מן המיתולוגי בונדי, שהתחתן עם הבת של מר אונגר. הרמן המלצר היה עובר בין השולחנות הקטנים כשעניבת פפיון לצווארו ולאחת המלצרית קראו פלורה קליין, ניצולת שואה מהונגריה שהתגוררה עם בעלה יחיאל ויץ ובנם בטירת הכרמל. הבן, חיים ויץ, מוכר הרבה יותר בשם ג'ין סימונס, סולן וגיטריסט להקת הרוק הכבד KISS. כשהוא הגיע לביקור בארץ לפני כמה שנים, הוא התעקש להגיע לקפה ודווקא לא הוציא לשון, סימן ההיכר שלו. היום שוכר את המקום אלון אלגרבלי, שמעריך את הפן הנוסטלגי של המקום.

בשכנות לקפה ניצה ברחוב הנביאים נמצאת חנות טרקלין חשמל. לפני שהפכה לרשת מובילה עם חנויות בפריסה ארצית במרכזי קניות ובקניונים, היתה חנות קטנה למוצרי חשמל בעיר התחתית, די קרוב לנמל. בשנת 1948 פתחו אותה אברהם ושרגא זילברשטיין, אב ובנו, וגם הם נטשו את התחתית לטובת הפריחה של הדר. בשנת 1977 עבר העסק המשפחתי לידיו של הנכד שאול זילברשטיין שהחל בבניית המותג. 

הלאה. ברחוב הרצליה נמצא המוסד החיפאי פלאפל אוריון שנוסד בשנת 1949 על ידי שלמה סופנזון, ניצול שואה ושותפו חסאן בסטוני, כדורגלן עבר במועדון הכדורגל מכבי חיפה, אחד מבין השחקנים הערבים הראשונים בנבחרת ישראל. הפלאפל נקרא על שם בית הקולנוע המיתולוגי שהיה מעבר לרחוב, כזה שהיה מקרין הצגות בוקר לא מצונזרות. המקום עלה לגדולה בשנות ה-60, בגלל השילוב המנצח של סרט ומנת פלאפל. בשנת 1961 רכשו בני משפחת בסטוני – חסאן חוסני וחסון – את הבעלות על המקום ומאז הוא שומר על אותו צביון. כדורים קטנים, תמיד חמים. פרוסות עגבנייה מסודרות אחת על השנייה כמו במסדר המפקד, כרוב לבן ומלפפון חמוץ. להשלמת החוויה יש מיץ ענבים או מיץ אננס מוגז עם טעם של פעם.

בשנת 1942 פתח זלמן קלוג'ני ברחוב החלוץ חנות לחומרי הבניין הנושאת את שמו,  שם נרדף לשכפול מפתחות מיוחדים של דלתות רב בריח ופלדלת. זלמן ניהל את החנות ביד רמה עד שנפטר בשנת 1972 כשהוא מתקרב ל־80, ובנו שמואל לקח את המושכות. בגיל 82 שמואל פרש, כעשר שנים לפני שנפטר בשנת 2013, ובגלל שאף אחד מארבעת ילדיו לא הראה נכונות להמשיך את דרכו הוא נאלץ להשכיר את החנות ליהודה בטש ששימר את השם קלוג'ני במשך הרבה מאוד שנים. לפני כמה שנים החליף בטש את השם ל"הפרסה". אבל זה לא ממש עוזר לו, הלקוחות עדיין קוראים לה קלוג'ני.

הולכים לאכול מטיטיי בגלידה

גם בעיר התחתית שרדו כמה עסקים שנפתחו בסמוך לקום המדינה, לפני 76 שנים. קפה גלידה יונק, המסעדה הרומנית הוותיקה ברחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית נפתחה בשנת 1948 על ידי יהודה מילשטיין, הלא הוא יונק, ואשתו יאצ'ה (יוכבד) שעלו ארצה מפולין לאחר המלחמה. 

הם התיישבו בחיפה, רכשו מכונת גלידה ופתחו חנות בשם "קפה גלידה הקוטב, קרטיבים וגלידות". בנכס הצמוד לחנות, שהיה גם הוא בבעלותם ואוכלס בעולים מרומניה, החלו לתפעל כל ערב גריל בשרים, אשר משך אליו המון לקוחות רעבים למאכלים המוכרים והאהובים מהבית. מילשטיין הבין בחושיו המחודדים כי הביקוש לבשר עולה, ובמקביל קמו חברות גלידה גדולות בישראל שהביאו לחיסול המפעלים הקטנים, הוא שינה כיוון והתמקד באוכל. נראה שרק חיפאים יודעים שכאומרים "הולכים לאכול בגלידה", מתכוונים לקוסטיצה, מטיטיי, פטריצ'אן, איקרה וכבד קצוץ.

חנות הדליקטסים נעמה סוידאן, שנמצאת ברחוב אליהו הנביא ליד כיכר פאריז, נוסדה בשנת 1916 על ידי חנא סוידאן, שבא ממשפחת סוחרים חיפאית עוד מתקופת השלטון הטורקי. הסבא רבא, מבדא סוידאן, תועד כבר בסוף המאה ה-19 כאחד הסוחרים המשפיעים בשוק הסוחרים של חיפה וכבעל קומה, תכונה אופיינית בין הגברים שבמשפחה. בנו חנא סוידאן, הפך בתחילת המאה ה-20 לאחד היבואנים המשמעותיים באזור – ממוצרים בסיסיים כגון סוכר, שיובא לארץ בכמויות ענק דרך אוניות וכלה בהיותו אחד היבואנים הראשונים לבקבוקי אלכוהול מפורסמים. בארץ יצר סוידאן יינות מחוזקים בסגנון שרי ופורט וברנדי בסגנון קוניאק הן דרך המנזרים כרמיזן ולטרון והן דרך אגודת הכורמים שהפכה עם השנים ליקב כרמל מזרחי.

ב-1916 ביסס את עצמו סוידאן בעיר התחתית בחיפה והקים את החנות המפורסמת. בשנות ה-40, עם המשבר הכלכלי הקשה שפקד את החנות, קיבל לידיו בנו של חנא, נעמה סוידאן את הבעלות וניהל אותה ביד רמה עד היום הזה הן כיבואן והן כחנות קמעונאית מצליחה. כיום מנוהלת החנות על ידי נכדו הבכור של חנא סוידאן, עזיז ולצידו ניתן לראות את דור ההמשך.

הסיפור של קפה אוא הוא סיפור של הקפדה על הפרטים הקטנים, איכות ותשוקה, והכל החל בשנת 1941. צמד החברים אוטו ריינר ואהרון פלדהיים פתחו חנות קטנה בשער פלמר, ששמה את תרבות הקפה במרכז. המייסדים הפכו במהירות למקור רב של ידע וייצרו את טעמי הקפה המזוהים כל כך של "אוא" בדמותם.

הרבה קפה זרם מאז ועד היום, והחנות המיתולוגית הפכה למתחם שכולו על טהרת הקפה, עם מפעל קלייה, מעבדות טעם ומרכז מבקרים, הנמצאים כיום בחוצות המפרץ, וחנות ובית קפה ברחוב העצמאות בעיר התחתית. כיום בית הקפה שייך לאופיר אזולאי ולאסף כץ, שהם גם שותפים באחד הסניפים של קפה מנדרין.

בצמוד נמצאת החנות הוותיקה ספורט מיכלין, שפעם קראו לה זיניוק את מיכלין. היא נפתחה בשנת 49' על ידי יעקב זיניוק, סוחר נשק ודברי ספורט מוותיקי ההגנה ומהדמויות הבולטות והידועות בעיר, אשר נפטר בשנת 1986. זו היתה חנות ענקית, שלוש קומות מלאה בציוד ספורט וקמפינג, דייג, טלסקופים ומשקפות ומה לא. גם נשקים להגנה עצמית היו במרתף ואחת המתנות הפופולריות שיכולתם להביא מתנה לילד בר מצווה בשנות ה-60 וה-70, היתה רובה טוטו שנקנה שם.

אחת המסעדות הוותיקות ששרדו מאז היא אבו יוסף שנמצאת בתחנת הכרמל, או בשמה הערבי אלמחטה, שנמצאת פה מאז קום המדינה. למרות המיקום הנסתר, או אולי דווקא בגללו, משכה אליה המסעדה מגוון רחב של לקוחות, ערבים ויהודים, בני כל הגילאים. היו שנים שביום שבת המקום היה כל כך עמוס במשפחות, עד שהבעלים נאלץ להרחיב את המקום כמה פעמים. מי לא זוכר את בר הסלטים בשירות עצמי הראשון בארץ, שכלל סלטים מאגן הים התיכון – מרוקו, תוניסיה, לבנון, יוון ורומניה. את המסעדה הקים אבי המשפחה איברהים נג'אר, שנקרא גם אבו יוסף על שם בנו הבכור יוסף, כנהוג. למעשה, לאיברהים נולדו שני בנים בכורים תאומים, יוסף ואלי, אך היה זה יוסף שיצא ראשון מבטן אימו ולכן אביו נקרא על שמו. לאחר מכן נולדו למשפחה 3 בנים שמנהלים יחד את המסעדה מאז שאביהם נפטר ב-1987.

"קופץ למעלה יורד למטה"

אי אפשר להזכיר מקומות נוסטלגיים בחיפה, מבלי להזכיר כמה מהדמויות היותר סימבוליות שהסתובבו בהדר ובתחתית. יש שקראו להם "מוזרים", אך בהתחשב בנתוני הפתיחה שלהם – שורדי שואה פוסט טראומטיים, פצועי נפש עם לב שותת מדם – מוזרותם מובנת ונסלחת.

הראשון היה משה בולנרו, רומני רזה מאוד ואדום פנים, שהיה מוכר דברי סידקית שהיה מקבל מבעלי החנויות. הוא היה מקפיץ יו יו ("קופץ למעלה יורד למטה") ובובות קפיציות שהיה מוציא מכיסו, אך מעולם לא הצליח למכור אותן לעוברים ושבים ליד דואר הנביאים. כינו אותו "מרינה מרינה", בגלל השיר ששר ללא הרף וכשהיה קולט מישהו עם סיגריה, היה ניגש ומבקש: "תן ציגרה, תהיה בן אדם".

את "יצחק המשוגע" שלבש מעיל ארוך בחורף ובקיץ ועל פי השמועות היה מורה למתמטיקה, הילדים אהבו, כי היה פותר להם את שיעורי הבית. הוא עמד בדרך כלל ליד השירותים הציבוריים של גן בנימין, בפינת נורדאו וארלוזורוב. אחרים קראו לו "מלך העיתונים" מאחר וישן על ערימות עיתונים אותן פרש מתחת לחדר המדרגות באחד הבניינים.

והיה גם את ההוא שהיה די מפחיד, עם הנחיריים הענקיות שתמיד היו תקועות בהן חבילות של צמר גפן, אחת בכל נחיר, ואת "אספרנסה" השיכור שהסתובב ליד קולנוע עצמון ושר אספרנסה ו"טרמומטר" שהיה עומד ליד קולנוע אורה. והיתה גם "גברת שמש" שהסתובבה ברחוב מיכאל או בחרמון, והיתה מביטה למעלה השמיימה, מחפשת את השמש. אומרים שבגלל שהיתה מסתכלת על השמש בעיניים חשופות, עיניה הכחולות הפכו לשקופות. יודעי דבר יודעים לספר שהיה לה בן טייס שנפל בקרב, והיא לא הפסיקה לחפש את הגיבור הפרטי שלה בשמיים.