התערוכה "פנים. גוף. בית" בהשתתפות היוצרת הרב תחומית דועא בסיס, הרקדן והכוריאוגרף סאאד מנסור והאמן ומעצב האופנה איימן דאו, מציגה בחלל המרכזי עשרות דיוקנאות של הציירת אירינה כרכבי. "בשבילי, לצייר בן אדם זה להתעניין בו", היא אומרת, "אני מחפשת את היופי באדם, את האנושיות"
התערוכה "פנים. גוף. בית" המוצגת בימים אלו במרכז התרבות הערבי יהודי בית הגפן, כוללת דיוקנאות שמן על בד, עבודת וידאו, מיצג מחול ואובייקט פיסולי עשוי בד, מתכת וזכוכית. האמנים המשתתפים פועלים במגוון עולמות תוכן ודיסציפלינות, אבל בבסיס העשייה של כל אחת ואחד מהם עומדים הרצון במפגש פנים אל פנים והצורך במגע ושייכות למקום.
היוצרת הרב תחומית דועא בסיס והרקדן והכוריאוגרף סאאד מנסור מעלים מיצג חדש שמלווה בעבודת הווידאו 21 ק״ג של בסיס. עבודתם המשותפת בוחנת את יחסי הגומלין בין גוף לגוף ובין וגוף לחומר. היצירה העדינה והפיוטית מספרת סיפור אוניברסלי על כמיהה למפגש אנושי וחושפת את הרגעים שבהם חיבור מתאפשר או מתפספס, מכביד או מרומם.
העבודה "אור התקווה" של האמן ומעצב האופנה איימן דאו נוצרה במיוחד לגלריה בית הגפן. באמצעות פעולה של הצבה, חשיפה וכיסוי, הפך חלל הכניסה של הגלריה לאזור ביניים, שמאפשר להרהר בפוטנציאל שטומנת בחובה היכולת לדמיין מסלולים אלטרנטיביים בין העבר למציאות של היום. האובייקט הפיסולי של דאו מעלה זיכרונות של החגיגיות, הצבעוניות והפאר של הבית בן מאה ועשרים שנה שבו שוכן בית הגפן.
ויש את הדיוקנאות של הציירת אירינה כרכבי המציגה גוף עבודות שמתפרס על פני שישה עשורים, החל ברישומים שיצרה בבית הספר ובמהלך לימודיה באקדמיה המלכותית לאמנות יפה בסנט פטרסבורג, וכלה בעבודות שמן על בד ורישומי הכנה שציירה בשנים האחרונות בסטודיו בחיפה.
עיניים. עשרות זוגות עיניים מסתכלות, בוחנות את הצופה בדיוק באותה מידה בה הצופה בוחן אותן. כחולות, חומות, ירוקות, צרות, רחבות אך לכולן מכנה משותף – הן מחביאות סיפור מאחוריהן. בתערוכה מציגה כרכבי עשרות דיוקנאות בהן המורכבות האנושית ניבטת מהפנים המצוירות והסיפור שמכיל לרוב חיפוש – אחר בית, אחר שורשים – משתקף מעיניי הדמויות כרמז לסיפור האמנית שציירה אותן.
"בשבילי, לצייר בן אדם זה להתעניין בו". היא מספרת, "תוך כדי ציור האדם מספר על עצמו משהו אמיתי, עמוק. אני מקשיבה לסיפור, מגיעה לרגשות שלו, נותנת להם ביטוי וככה נוצר ביננו קשר אינטימי, רוחני אפילו. ככל שמקשיבים לו, מתבוננים בו, מגלים שרוב ההתנהגות שלו היא רק הגנה עצמית. בפנים, האדם הוא כמו פרח".
מה קורה במפגש בין הצייר לאובייקט המאפשר כזו פתיחות ועומק רוחני?
"בהתחלה זה לא נוח לאנשים. הם לא יודעים איך להתנהג. אני מבקשת מהם להתרכז במחשבה פנימית, בזיכרון מסוים ופתאום האדם נכנס לתוך עצמו ואפשר לראות את זה – אדם שהוא חושב, הפנים שלו אינטליגנטיות יותר, הקמטים ליד העיניים מספרות לי סיפור ומראות לי רגשות שאני בוחרת מה מתוכם להבליט. אני מחפשת את היופי באדם, את האנושיות".
כאמור, התכונה הבולטת, האנושיות, באה לידי ביטוי בדיוקנאות התלויים על קירותיו של החלל המרכזי בגלריה. "תסתכל על הדיוקן הזה", היא מצביעה לכיוון פני גבר מבוגר, מצחו חרוש קמטים, גבותיו שחורות ועבות, חיוכו עקום במקצת כאילו הוא צוחק ובוכה בו זמנית ועיניו החומות מתבוננות ישירות למסתכל. "זה אבו מוחמד, פועל שעזר לי בסטודיו. בן אדם עדין וביישן וכשמסתכלים עליו רואים את סיפור חייו. הוא גר בג'נין, עובד בחיפה ואת כל כספו הוא שולח לילדיו כדי לממן את לימודיהם. כשהצעתי לצייר אותו, הוא הסתובב והלך לחדר אחר. חשבתי שהעלבתי אותו. אחרי כמה דקות הוא חזר כשהוא לבוש חולצה נקייה והודיע שהוא מוכן. החלטתי שאת הרגע הזה אני רוצה להנציח. הרגע שבו אדם מכבד את עצמו, כי אדם כזה הוא אדם שגם מכבד את האחר, את הסביבה ואת העולם".
הדיוקן של אבו מוחמד הוצג בלונדון בגלריית נשיונל פורטרט גלרי במסגרת תחרות הדיוקן השנתית היוקרתית בעולם, שבה נבחרים כ-50 דיוקנאות מתוך אלפים.
כרכבי נולדה באוקראינה, התחנכה על ברכי האמנות הגבוהה של ברית המועצות ועל ברכי אימה (שהייתה בכלל פיזיקאית) שחשפה אותה למוזיאונים, שם בילתה שעות. "ממנה שאבתי את הסקרנות, ההשראה והסבלנות לאמנות", היא אומרת. לישראל היא הגיעה בשנת 1983, יחד עם בן זוגה האדריכל וליד כרכבי, אחרי שהכירו בעת שלמדו בסנט פטרסבורג. שני דיוקנאות שלו, כצעיר וכבוגר, מוצגות בתערוכה.
איך זה לצייר את בן זוגך?
"דווקא את האנשים הכי קרובים הכי קשה לי לצייר", היא מעידה כשווליד מצטרף לשיחה ובוחן את הדיוקן שלו. "אני רואה את עצמי פה מאד מהורהר, חושב, האם עשיתי מספיק בחיים שלי? האם יכולתי לעשות דברים אחרת? אירינה הצליחה לצלול לתוך הנפש שלי".
עוד נפש המזמינה הסתכלות פנימה היא של למיס עמאר, שחקנית צעירה המצוירת על רקע קיר בשכונת ואדי סאליב. "משפחתה נאלצה לעזוב את הוואדי ב-1948 ולנדוד לשכונת כבביר שאז לא הייתה חלק מחיפה. בית משפחתה נהרס ונשארו רק מדרגות שאותן היא מחפשת בכל פעם כשהיא מגיעה לאזור. זו תחושה משותפת לכל מהגר שרוצה לדעת מאיפה הוא הגיע ולאן הוא שייך. הדיוקנאות האלה גם דרך בשבילי לספר את הסיפור שלי".
מה היית רוצה שהמבקרים ייקחו מהתערוכה?
"שכולנו אנושיים, כולנו בני אדם, כולנו עשויים אותו דבר".
