הרחבה שברחוב פל ים 2, בה נמצאים מועדון הסירופ הוותיק והבר החדש הלובר, הולכת להיות רותחת בקיץ הקרוב ובכלל. אחראים לקונספט הם בן ריפתין ויובל הרינג, כוחות על בחיי לילה והפקות אירועים. עומר מוזר שמע על התוכניות שלהם
"מאיפה הגיע השם 'לובר'?" אני שואל את יובל הרינג, שביחד עם אישתו קטיה חברו לבן ריפתין, בעליו של מועדון הסירופ הצמוד, ופתחו את הבר החדש ברחוב פל ים 2 שמתפקד גם כחנות קומיקס ותקליטים. "מִשָּׁם", הוא אומר ומצביע על פירמידת הזכוכית הלא ברורה שנמצאת בלב רחבת האזור שביום יום משמש את משרדי עורכי הדין ורואי החשבון ובלילה, בתקווה, יהפוך לאזור בילוי מעניין.
ריפתין, איש חיי לילה שמבין גם בפיצות (פיצה לינגה המיתולוגית), עשה פליק פלאק מוסדי ושימש כמנהל אגף התרבות בתקופה של קליש נטולת התרבות, ואולי זו הסיבה שהתפטר לאחר שנה וחצי. מה שבטוח, העיר הרוויחה, כי ריפתין חזר לדבר האמיתי ופתח מחדש את הסירופ לאחר שהיה סגור הרבה זמן.
בחלומו הוא רואה את פל ים 2 כמתחם תרבותי, מקום מפגש של אנשים מכל המינים והסוגים – אוהבי מוזיקה והופעות, אוהבי וינילים וחוברות קומיקס, אוהבי אמנות, אוכל טוב ואלכוהול.
ריפתין, זה ליצור HUB חדש בעיר.
"בדיוק, זה פיתוח הקונספט של הסירופ – לא רק חלל שאתה רואה בהופעה, אלא מקום שאתה מגיע אליו מבלי לדעת מה יש באותו ערב ולקבל במקום אחד הופעה, לשתות משהו ולאכול פיצה ובמקום השני אתה יכול לקנות תקליטים, לשמוע סלקטור של וינילים ולשתות יין וסאקה. יש לנו עוד תוכניות להמשך לגבי הרחבה הזו, בעיקר נשים דגש על אירועים גדולים בחוץ שיאחדו את בלייני הלובר, הסירופ והרחבה יחד".
ובתפריט שלך, איך הרחבה הזו נראית?
"עקרונית כל שישי בצהריים וכל שבת בערב אנחנו רוצים לעשות אירועים פתוחים לקהל ברחבה הזו, שאנשים יוכלו להגיע ולהינות מתרבות ופנאי, אם זה מוזיקה, אם זה אמנות, אם זה אוכל ושתייה ותהיה להם כמה אופציות לבחירה. זה יהיה כמו מן פסטיבל קטן, אבל בלי נסיעה של שעתיים ולקניית כרטיס כניסה, אלא פשוט לבוא ולהינות מכמה חללים, מכמה מוקדים של ההתרחשות".
כשעוברים שם בבוקר, הלקוחות הם עורכי דין מעונבים, ובערב הוייב שונה לחלוטין. "עירוב שימושים, זו ערובה לאזור בריא וחי", אומר ריפתין, "מצאתי את הלוקיישן הזה ובגדול, אף אחד מהצעירים לא מגיע אליו בשעות היום, כי אין לו מה לחפש שם. מ-17:00 המתחם מתרוקן ואז התרבות יכולה להיכנס פנימה. היתרון שם, בגלל שאין מגורים אפשר להרעיש מבלי להפריע לאף אחד".
להרינג, בן 41, שנולד וחי בתל אביב, יש היסטוריה ארוכה עם העיר ויודע לספק מבט חיצוני על הסצנה החיפאית. "הסצנה מעניינת, מגניבה, לא רשמית, המון עשייה עצמאית. בתל אביב, הכל מגובה בתוכנית וכדאיות כלכלית ובחיפה יש תחושה אקספרימנטלית, יזמים צעירים שפותחים מקומות כדי להגשים חלומות קטנים. ברור שקשה פה יותר, לפעמים קהל מגיע ולפעמים לא, אבל בתור אחד שמפיק אירועי תרבות כבר 20 שנה, כיף לדעת שיש מקום בארץ שמציע משהו מרענן".
הוא מאוד אוהב את הוייב. "אני אוהב את המקום, הוא הזוי ומוזר. ואוהב את השינוי שעובר עליו", אומר הרינג ומתכוון לסמטת ח'טיב הצמודה שפורחת כאזור בילוי, "בערב, המקום משתנה, במקום עורכי דין יש פה חבר'ה עם פחיות בירה וכוסיות יין. עם הזמן אני מאמין שנתחיל להפעיל אירועים עם תכנים, מוזיקה בכל הרחבה, תאורה על העצים ואווירה שתזמין ותרגיל אנשים לבלות פה. כל מקום יכול להיות מסביר פנים ונעים ומגניב אם אתה עובד עליו ואוהב אותו, גם הרחבה הזו. אני מדמיין את הרחבה הזו מוארת, עם מאווררים ושמשיות שיכולה לשמש לאירועים ומסיבות, פסטיבל יין, יריד מייקרים וכל דבר שהוא. המטרה – לייצור אזור תרבות חדש בעיר".
איך יין, קומיקס ותקליטים הולכים ביחד?
"קטיה אישתי מבינה יין, בן אסף תקליטים ולי יש בת"א חנות לקומיקס בשם 'האגם הגווע'. החלטנו לחבר את שלושתם ולפתוח מקום אחד שיציע את הכל".
השניים מכירים כבר 20 שנה, במהלכן גם עבדו יחד. "יובל הוא מפלצת של תוכן והפקות ותוך שנייה הוא יכול להרים ערב", אומר ריפתין, "מהבחינה הזו הוא כוח עצום. לאורך השנים אירחתי להקות שלו במועדונים שלי, היו לו להקות מטורפות. בעצם למקום יש 3 צלעות. צלע אחת שזה המומחיות של יובל – ספרים, קומיקס, נובלות גרפיות ואמנות, הצלע השנייה שזה תקליטי הויניל שזה שלי, זה בא מהסירופ, ויש לנו המון תקליטים של אמנים מקומיים וסלקשן של וינילים מאוד מיוחדים ומעניינים שאפשר לשמוע במקום או לקנות. הצלע השלישית זה בר, שבשונה מהסירופ שמוזג בעיקר בירות וצ'ייסרים של וויסקי, הבר הזה מתעסק ביין ובסאקה שזו חוויה אחרת. כמעט כל ערב יש שם סלקטור די ג'יי שמנגן רק מווינילים. אנחנו מאוד בקטע של המוצר הפיזי".
זה מתבקש לאחר הופעה לשבת כדי להוריד את האדרנלין.
"יש קטע בחיפה ובמועדוני הופעות בכלל. ההופעה מסתיימת ואתה פשוט הולך. גם במועדון עצמו, יש אנרגיה שנגמרת, אתה לא תמשיך לעמוד שם, אתה רוצה לצאת החוצה. אז אתה יכול לעבור למקום השני, להזמין דרינק או יין, לשמוע מוזיקה ויכול להמשיך את הערב. מה שהכי מרגש אותי בלובר שנפתח רק לפני חודש, שאני רואה קולגות וחברים שלי, שעובדים בברים או במקומות אחרים סוגרים ומגיעים אלינו לשתות את הדרינק האחרון ללילה. אתה אכלת אצלו במסעדה לפנות ערב וב-1:00 בלילה הוא בא אליך לשמוע תקליט ולשתות משהו וזו הקהילה המקומית האמיתית מבחינתי. גם הלוקיישן הזה הצמוד לסמטת ח'טיב ולרחוב הנמל, זה אזור עם כמה ספוטים ברמה הכי גבוהה שיש".
נראה שיתופי פעולה עם עסקים שכנים, עם העירייה?
"אם נזלוג רגע למישור אחר שפעם ביקרנו אותו, שזה המישור העירוני, אני חושב שכוחות עירוניים מאוד חזקים חזרו לחיינו והם יכולים לעשות דברים. אם הם יזהו את כל היזמים הפרטיים וידעו איך לעטוף את כולם זה יהיה מכפיל כוח".
