פיגומים על מבנה נטוש מציתים לעומר מוזר את הדמיון. כשזה קורה באחד המבנים האייקונים בדרך בר יהודה, הוא חייב לספק את סקרנותו, יוצא לחקור ולתעד בתמונות. הוא חזר כדי לספר מה הולך לקרות לבית החרושת לטבק שעומד נטוש משנות ה-70
פיגומים על מבנה נטוש זה אירוע שמצית את הדמיון. מה יהיה שם? למה תהפוך השממה? איך הפוטנציאל ימומש? מי היזם שלקח את הפרויקט? זה מה שקרה לי כשראיתי פועלי בניין עומלים של שיפוץ המבנה לשימור בדרך בר יהודה 20 ששימש במשך שנים רבות את חברת ייצור הסיגריות הישראלית דובק שהפעילה בית חרושת לעישון טבק ובמבנה הסמוך, בדרך בר יהודה 24, השתמשה כמחסנים לשימור הטבק.
שני המבנים עדיין נמצאים בבעלות חברת דובק, אך שלושה יזמים – מאור ליפשיץ, יוסי אסולין ואלון אהרון פורמוסה שכרו אותם על מנת להפעילם מחדש אחרי עשרות שנים בהם המבנים עמדו נטושים. "שכרנו את המקום מהבעלים לתקופה של עשרים שנה", מסביר ליפשיץ, "המטרה שלנו היא להשכיר את המקום לשכירות משנה בעיקר בתחום האחסנה. מאד הייתי שמח שהיינו יכולים להשכיר את החללים כדי שישמשו כמשרדים, אבל לא נראה שיש דרישה באזור הזה ולכן נתמקד בשכירות לשירותי אחסנה בקומות העליונות ובקומה התחתונה אנחנו עדיין מחפשים את הלקוח הפוטנציאלי המתאים".
המבנה כל כך יפה ומיוחד, לא חבל לבזבז אותו על מחסנים?
"הייתי שמח שתהיה איזו גלריה, מסעדה או משהו בסגנון. הלוואי. אנחנו פתוחים לכל רעיון או הצעה שיכולים לקדם את האזור ואת העיר".
"אף אחד לא יודע מי היה האדריכל, אני יכול רק לנחש לפי הסגנון"
המבנים נבנו בשנות ה-20 של המאה הקודמת בסגנון ארט דקו ומשלבים אלמנטים של קשתות מחודדות בחלונות ובדלתות המבנה. בחלל הפנים אין חדרים, רק עמודים רבים, כדי שאור ואוויר יוכלו להיכנס גם אל האזורים הפנימיים ובכך לייצר תנאי לחות ויובש לעלי הטבק שנתלו שם לייבוש במסגרת עישונו.
"המבנה הגדול ברחוב בר יהודה 20 הוא תעלומה", מסביר אדריכל ווליד כרכבי שעבד שנים כמנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה, "אף אחד לא יודע מי היה האדריכל, אני יכול רק לנחש לפי הסגנון. זה מאוד דומה לסגנון הבנייה של אדר' יוסף ברסקי שתיכנן גם את בניין הגימנסיה העברית בתל אביב ובזמנו פתח משרד משגשג בחיפה ובנה המון עבור האליטה הפלסטינית המקומית. אבל אין לנו הוכחה לכך".
האכזבה מהשימוש האפור במבנים הייחודים מוצאת נחמה בכך שגם בעבר שימש אחד המבנים לצורך אחסנה. "הם נבנו עבור שלושה יזמים ערבים – טהאר קרמאן, חסן דיק ופארה סלטי שהקימו את החברה בשנת 1922-1921 שהפכה להיות חברת הטבק הגדולה והמובילה בארץ", מוסיף כרכבי.
"אפילו קפה אווא רצה להעביר לשם את מפעל הקפה ולהקים שם מוזיאון קפה"
המפעל של שלושת היזמים ידע תהפוכות רבות כאשר שיא ההצלחה מגיעה בשנים 1929-1927 עם איחוד המפעל עם חברה אנגלית שמגדילה את נתח השוק בתחום הטבק ומועסקים בו כ-900 עובדים. כולם ערבים. בשנת 1936, בזמן מאורעות המרד הערבי, חומק קרמאן מניסיון התנקשות בעזרת קשריו עם בעלי עסקים יהודים, הוא עוזב את חיפה לטובת ביירות וממשיך לנהל משם את העסקים. ב-48' מגיעה המכה הסופית ובית החרושת על כל תכולתו מוחרם, מולאם ומחולק בין שלושת החברות הגדולות בשוק של אז: מספרו, בז'רנו ודובק.
בשנות ה-70 הפסיקה דובק את פעילותה ומאז המבנים עומדים בשיממונם. "המבנה יכול לשמש להרבה מאד פונקציות", מוסיף כרכבי, "הוא יכול להיות מוזיאון, חללי תצוגה, מועדון, פעם אפילו קפה אווא רצה להעביר לשם את מפעל הקפה שלו ולהקים שם מוזיאון קפה. ועדיין, עדיף שתהיה שם פעילות כלשהי מאשר כלום ואולי המהלך יניע בעתיד שימוש אחר שיוכל להיטיב עם העיר".
