כמי שגדלה כל חייה ממש על גבול הצפון, חלק גדול משגרת החיים של הצלמת הדר סייפן היה בחירום. היא למדה לפעול לפי סוג ההתראה והבינה שככל שהיא אקטיבית יותר, כך היא מתמודדת טוב יותר. הפאסיביות גורמת לפחד, לחרדה. עכשיו היא מציגה במוזיאון חיפה לאמנות את "פטרול", אמנות שכולה מחווה לפעולות צבאיות שנולדה מתוך דאגה למשפחתה והרצון להגן על ביתה
הדר סייפן, 38, מציגה במוזיאון חיפה לאמנות את התערוכה שלה "פטרול", שכל כולה נולדה מהרצון להגן על ביתה בצפון שבו גדלה כל חייה ודחף להיות אקטיבית בעתות חירום. זו תערוכה אחת מתוך 6 תערוכות יחידה שאצר האוצר הראשי קובי בן מאיר.
"גדלתי כל החיים שלי באצבע הגליל, ממש על הגבול, וחלק גדול משגרת החיים שלנו היה בחירום", מספרת סייפן, "חיינו המון מתחת לאדמה, שהינו במקלטים ציבוריים, למדנו לפעול לפי כל סוג התראה והבנתי שככל שאני אקטיבית יותר, כך אני מתמודדת יותר טוב עם החירום. הפאסיביות גורמת לחשש, לפחד, לחרדה. התערוכה נולדה מרצון להגן על המשפחה שלי, על האנשים שאני אוהבת וכך התחלתי לפטרל בין המטחים, בין הכטב"מים, העיקר להיות במצב שאני יודעת מה קורה".
האקטיביות של סייפן הגיעה בצורת אמנות. אמנות שכולה מחווה לפעולות הצבאיות כמו סיור, פתיחת נתיב, פטרול, שמירה, תצפית, משל הייתה סייפן חיילת בצבא האמנות. במיצב הוידאו שצולם ונערך במשך 3 שנים, היא מציגה מאות מטוסי ומסוקי צה"ל שצולמו כולם מחצר ביתה הפרטית שבמצפה הילה.
"איך שעברנו למצפה הילה גילינו שאנחנו נמצאים ממש על זירת אימונים של חיל האוויר, אבל ממש. מסוקים עוברים כל כמה ימים על סף הדלת שלנו. הבנו שהעוררות והכוננות שחיל האוויר נמצא בו מכניס גם אותנו ואת שאר התושבים שגרים על הגבול למצב של כוננות. החלטתי שכל פעם שהם מתאמנים, אני מתאמנת ביחד איתם, כל פעם ששמעתי רעש מתגלגל שעולה מהוואדי קרוב לבית, פשוט תפסתי כל מצלמה שהייתה ביד שלי והלכתי לצלם. זה הפך לסוג של משחק, לתופסת. אני לומדת לתפוס הכי מהר את כלי הטיס – מטוסי קרב, מטוסי תובלה, מסוקים – כל מה שעבר בסביבה הביתית ופתאום הבנתי כמה המלחמה היא חלק בלתי נפרד מהבית הפרטי שלי, כמה הזירה האזרחית בישראל היא תמיד חזית".
כשאת רואה את מאות המטוסים של חיל האוויר שלנו, את יוצאת בהרגשה שצה"ל מוכן?
"כשראינו את הפעולות בצפון, הרגשנו שיש נוכחות, מודעות ומוכנות למצב ההפכפך של הגבול ולכן הנוכחות הצבאית הייתה מאוד חשובה. היה מאוד מאכזב ואפילו שובר לב, לחפש את הנוכחות הצבאית הזו ב-7 באוקטובר ולגלות שאין אותה, שהיא פשוט לא הייתה, זאת לא הייתה הנוכחות שהכרנו שיכולה היתה למנוע את האירועים שקרו"
ספרי על הוידאו.
"צילמתי במשך שנתיים והעריכה נמשכה כשנה שלמה. היו המון חומרי גלם ובגלל שלא היה נרטיב עלילתי מסודר שמספר סיפור, צריך היה לעבוד על המקצב, על התחושה, על הרגש, אם להגביר את הקצב של החרדה, של האלימות, של הסאונד או לתת רגע שקט ואלו בעצם התנועות שיש בגבול הצפון כל הזמן. סיימתי לצלם סרט שמתעסק בכוננות למלחמה ב-4 באוקטובר ושלושה ימים אחרי זה פרצה המלחמה".
בתמונות הסטילס שצילמת, הרקע בצבע שחור. למה?
"השחור הוא חלק מהלילה בצפון, בגלל שאין המון תאורות רחוב ואין את ההילה הכתומה של זיהום אור, יש המון חושך. כשיש יישובים מבודדים על ההר אני קוראת לזה תכשיט, משהו שנוצץ על ההר ומסביבו חושך גדול. רציתי להראות את אותם יישובים שהם אלה ששומרים על נקודות הגבול, הם אלה שנמצאים צמוד צמוד לגדר ומסביב חושך שאנחנו לא יודעים מה יגיע ממנו. זו יכולה להיות עלטה שעוזרת לנו להסתתר או עלטה שמסתירה אויב. החיים על הגבול הם חיי סף מלאי מחשבות כאלה".
פטרולים מהסטודיו
את הצילומים היא יצאה לצלם בעצמה, או עם בן זוגה, בעלטה, על גבול הצפון, בזמן מלחמה. "עברתי בין מחסומים וחיילים ששאלו אותי אם אני בטוח שאני רוצה לעבור פה ועניתי שזה הבית שלי. הזהירו אותי מאיומי נ"ט, אז נסעתי מהר, ובחושך והיה חשוב לי להמשיך לחיות".
הפטרול של סייפן נמתח עוד מילדותה שחוותה את המתיחות בצפון בזמן שצה"ל שהה בלבנון כ-18 שנה, דרך יציאתה לגבול בזמן המלחמה הנוכחית ועד לסטודיו שלה, שם היא מפטרלת ויוצרת מין תיבות אור המסמלות את קווי המתאר של ישובים צמודי גדר המפונים.
"אני בודקת במפות את קווי המתאר, מייצרת על בריסטול שחור חורים במקומות של תאורת הגדר, מניחה את הנייר על פנס שמאיר דרכו ואז עוברת עם המצלמה לאט, בחשיפה איטית, על קו המתאר של הישוב. אני נעה עם המצלמה בסוג של פטרול שוב ושוב רק מהסטודיו. מהדבר הזה נוצרו גדרות שהן ניסיון לייצר סוג של סגירה הרמטית שתגן על הישוב שכולנו חוששים שיפלשו אליו".
כל הפעולות האמנותיות שלך נשמעות בסוף כמו רצון פשוט להגן על הבית שלך.
"לחלוטין, זה ממש זה. זה משפחתי אצלנו, כנראה שיש לנו משיכה גנטית לקצה. סבתא שלי עלתה מעירק, חצתה את הירדן והגיעה לקיבוץ גשר. הבנות שלה התיישבו בקיבוצי גדר – דן, דפנה ובארי – והיום גם הנכדים והנינים חיים במקומות האלה. אנחנו ארבעה דורות של יושבי גדר".
מה היית רוצה שהמבקרים ירגישו בתערוכה שלך?
"חשוב לי להביא את הקול, את הנוכחות, את היישובים הריקים מאנשים ואני בעיקר רוצה שאנשים ירגישו איפה זה נוגע בהם. יש אנשים מהצפון שמגיעים ומתחילים לבכות, ואני בוכה איתם. כל דבר שעוזר לשחרר ולהוציא ולאוורר זה חשוב, ואם יש מקום מרפא לאמנות, זה המקום הזה".
