גשר נשר הישן שיפורק בלילה שבין חמישי לשישי הינו השריד האחרון לתקופה מפוארת בבניית הארץ. הגשר שימש להעברת החומר הגרוס מהמגרסה שבשטח מחצבת נשר הישנה למפעל המלט נשר מעבר לכביש. בניגוד למבנים אחרים בשטח במחצבה, הגשר לא הוכנס לרשימת מבנים לשימור, הוזנח ונכון להיום מהווה מפגע. יש מי שכבר מתגעגע ויש מי שלא
ידיעה אינפורמטיבית על חסימה הרמטית של דרך בר יהודה בנשר בלילה שבין חמישי לשישי בגלל פירוק הגשר הישן של נשר שפורסמה כאן בשבוע שעבר, הצליחה לעורר רגשות סנטימנטליים בלבבות תושבי האזור חובבי הנוסטלגיה שתיעדו אותו, לעומת אחרים שנפרדים מפיסת ההיסטוריה, אך לא בצער.
גשר נשר הצבוע בכחול-אדום, הוא גשר היסטורי שבעבר הגיע עד לתוך מפעל המלט נשר, אך אותו מקטע של גשר שהיה בתחום המפעל, פורק כבר לפני מספר שנים. השבוע, במבצע מורכב שצפוי להימשך כ-17 שעות, יפורק הגשר המתנוסס מעל דרך בר יהודה, על ידי נתיבי איילון שטוענת שבגלל שכבר שנים ארוכות הגשר אינו בשימוש הוא מהווה מפגע.
חנה יריב, פעילת סביבה מנשר, טוענת שהגשר במצב לא טוב, רק משום שלא תחזקו אותו. בניגוד לארבעה מבנים הנמצאים בשטח המורחב של המחצבה – אחד מהם הוא מבנה המגרסה – אשר נמצאים ברשימת השימור של תוכנית הבנייה של חברת כלל תעשיות שאושרה בשנת 2019 והם חלק מתוכנית בניין עיר של העיר נשר, אף אחד לא טרח להכניס את הגשר לרשימת השימור ואולי מפה מגיעה ההזנחה.
מחצבת נשר הישנה התפרסה על פני 250 דונם בתחתית מורד הר הכרמל בקרבת שמורת טבע פארק הכרמל ושמורת אשדות יגור. הבחירה בלוקיישן הזה נבעה מסוג אבן הגיר שנמצא במקום. על מנת לייצר מלט באיכות גבוהה, יש הכרח לטחון את חומרי הגלם הגירניים יחד עם חרסית ולטחון את תוצרי תהליך השריפה שלהם לאבקת מלט.
המחצבה המקורית נוצרה בהדרגה בגבעה שבה היו בתי סלמיה שלאחר שיפוצם שימשו את פועלי נשר הראשונים. בהדרגה "בלעה" המחצבה את הגבעה ואת הבניינים ולא נותר להם זכר. המחצבה פעלה בשנים 1925–1942 עד שאבן הגיר המתאימה לייצור מלט אזלה, ולא היה כלכלי להפעילה. מפעל נשר פתח מחצבה חדשה, מחצבת הח'רייבה, בשטח פארק הכרמל של היום.
לצורך כך נסלל כביש, היום כביש 7212, שהוביל את החומר שנחצב לשטח המחצבה במשאיות למבנה המגרסה והחומר נערם בסככת האחסנה. הסלעים שנכנסו אל המגרסה פוררו וגורסו והחומר הגרוס הועבר על ידי סרט נע על גבי הגשר המדובר למפעל בצידו הצפוני של הכביש. במפעל החומר נכנס לאחסנה ומשם הועבר למטחנות לשימוש בתהליך ייצור המלט. בעקבות סגירת המפעל, אין שימוש יותר במגרסה ולא במסוע עליו הוסע החצץ באמצעות הסרט הנע.
בועז רפאלי הוא אינו היסטוריון במובן האקדמי של המילה, אך הוא מתעד את העבר בדרכו המיוחדת, אם זה באמצעות עדשת מצלמתו, או תחקירים והצלבת מידע של סיפורים ששמע בבית וראיונות שהוא עורך עם ותיקי העיר. את גשר נשר הוא מכיר היטב, לפחות פעמיים ביום, כל יום, הוא עובר תחתיו.
"זה היה מסוע עתיק יומין", הוא אומר, "הדבר הכמעט יחיד ואחרון שנשאר מהתעשיה המפוארת של מפעל נשר. שריד לתקופה מפוארת בבניית הארץ, ובכלל לתעשיה הענפה שהיתה באזור". לשאלה אם הוא מצטער שהגשר, שמהווה מורשת לעבר, לא נכנס לרשימת השימור הוא עונה בשלילה. "אני לא ממש מצטער מכיוון שמימינו ומשמאלו כבר לא נשאר כלום שמרמז על התפקיד שלו. הוא נשאר כמו פיגום חסר משמעות".
אבל אם היה ברשימת השימור, אולי גם היו מתחזקים אותו?
"נכון, אבל כנראה שעלויות השימור לא היו כדאיות. הוא היווה מפגע מסוכן שם. בצד אחד הוא נשען על משענת בטון קטנה ומתפוררת ובצד השני נשען על שתי קורות ברזל בעובי של קיסם. זה היה מפחיד לעבור מתחת".
