"אנו במלחמה נוראית, לא רק נגד אויבינו אלא בעיקר על דמותה ועל ערכיה של החברה הישראלית, על עתידנו כחברה יהודית דמוקרטית, ועל חזונם של נביאי ישראל ושל האבות והאימהות של התנועה הציונית… כל מי שערכי הציונות והיהדות בנפשו, ובוודאי אנו העוסקים בחינוך, מוטלת עליו החובה לומר בקול: אלימות, גזענות, קנאות דתית ושנאה הן לא דרכיה של היהדות", הרב אופק מאיר, מנכ"ל ליאו באק, בטור מיוחד לראש השנה

מיד לאחר ראש השנה נציין שנה למלחמת 7 באוקטובר. כמה סמלי שה-7 באוקטובר 2024 יחול בימים הנוראים ובצמידות לצום גדליהו, המסמל במסורת ישראל את סגירת המעגל של חורבן ישראל.
"… אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים… והתוכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם...".
את המילים הללו כותבת חנה סנש כשהשמועות מאירופה מתחילות להגיע ליישוב היהודי בארץ, והשנה הם מהדהדים בליבנו כאב ועצב אין סופי, שלא הכרנו. ימי הסליחות השנה הם הימים הנוראים ביותר מאז השואה לעם היהודי בכלל וליישוב הישראלי – היהודי והערבי בארץ האהובה שלנו.
ואכן, אין חטא בעולם שלא נכנס השנה לתוך העוונות שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אך חנה סנש מרגישה ויודעת את הסוד העמוק של משמעות החיים, של התרבות והמסורת היהודית, ושל התנועה הציונית: "להיות בן אדם".
היהדות שינתה פניה מאות פעמים, כמספר הדורות ומקומות פזורותיו של העם היהודי, אך זוהי תמצית תביעתה של המסורת היהודית ממאמיניה לאורך הדורות – זו שמופיעה בתורה ובנביאים, בחז"ל ובספרות החיצונית, בדתות שנולדו מהיהדות, מהנצרות ומהאסלאם. זו שמפעמות בה צורות מחשבה יהודיות עמוקות, כמו גם בציונות ובישראליות המתחדשת כיום בארצנו: להיות בני אדם, לבחור בחיים, לסור מרע ולעשות טוב, לבקש שלום ולרדוף אותו בכל מקום. היהדות תמיד הייתה ותמיד תהיה סמל לשלום, לצניעות ולקבלת האחר.
אנו במלחמה נוראית, לא רק נגד אויבינו אלא בעיקר על דמותה ועל ערכיה של החברה הישראלית, על עתידנו כחברה יהודית דמוקרטית, ועל חזונם של נביאי ישראל ושל האבות והאימהות של התנועה הציונית. לגזענות ולשנאה גבולות ברורים, ובאין חלופה ערכית, חיובית וברורה מצידנו המחנכים, ינהו ויימשכו בני הנוער למקומות המספקים מענה מהיר לחששותיהם הקיומיים, לפחדיהם וליצר שנאת הזר והפחד מהאחר, הטבוע בכולנו.
בישראל מערכת חינוך ממלכתית שיסודותיה הם מגילת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. אל לנו להסס במסרים חינוכיים שלעיתים מורכבים אך ברורים. ילדינו חיים בעידן מבלבל ובו שולטים השקר, החנופה והזיוף, והם זועקים למשמעות, לשיח, לקשר ולגבולות. אל לנו לעמוד מן הצד.
כל מי שערכי הציונות והיהדות בנפשו, ובוודאי אנו העוסקים בחינוך, מוטלת עליו החובה לומר בקול: אלימות, גזענות, קנאות דתית ושנאה הן לא דרכיה של היהדות, כי אם "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז). עלינו להתחיל מיד במלאכת התיקון. החינוך הוא הדרך, הקהילה היא ההקשר הראוי למעשה החינוכי, והשלום, הצדק והחרות לכל אדם הם התכלית הראויה של חינוך וקהילה.
החינוך הוא מעשה פוליטי שתפקידו לעצב את אופיו ואת ערכיו של דור העתיד. אל לנו להיבהל ממלכודת ההבחנה שבין חינוך פוליטי ראוי לחינוך אידאולוגי מטעם. הבעת דעה או עמדה המבטאת תמיכה בערכים של זכויות אדם וצדק חברתי היא חובה חינוכית שאסור למעול בה.
הכותב הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך וקהילה ליאו באק, איש חינוך שהחל בעבודתו במוסד החינוכי בשנת 1989 ומילא שורה ארוכה של תפקידים לאורך שנות עבודתו.
