על ההתגייסות המהירה כבר באותה שבת, איך הכל קרה תוך כדי תנועה ועל המחדל שבאמת היה צורך לכל זה
סא"ל במיל' אורן שביל | צילום: אלבום פרטי
סא"ל (מיל') אורן שביל ממייסדי אחים לנשק לענבר דותן ב"אמא עצבנית", על איפה הוא היה ב-7 באוקטובר: "אני זוכר מצוין. ב-7:39 הוצאנו הודעה לכל האנשים שלנו להתגייס למילואים לסיוע אזרחי. לאף אחד לא היה מושג מהו קנה המידה של האירוע. לא יכולנו להעלות בדמיון מה נגלה בסוף ואת גודל האסון. ב-10:00 בבוקר היתה לנו הפגישה הראשונה וכך קם החמ"ל האזרחי, באופן ספונטני ולא מתוכנן". על חלקו באותו יום: "לקחתי משימה להביא צוותים שלנו ל-11 בתי חולים, יש לנו הרבה אנשי רפואה באחים לנשק שעדכנו אותנו להיכן יביאו פצועים". על השעות הראשונות: "רק אתמול בערב הבנתי שהמון דברים לא הכרתי ולא ידעתי כי הקרינו את השידורים מהיום לפני שנה. לא ראיתי טלוויזיה בחמשת החודשים אחרי שפרצה המלחמה. מאותו בוקר ב-8:00 הייתי בעשייה ובמילואים כמה חודשים, כך שחודשים נמחקו מהזיכרון. הייתי בשוק, פעם ראשונה שמעתי שאנשים התקשרו בשידור חי לכתבים. ידעתי שזה קרה, אך בפעם הראשונה גם שמעתי והרגשתי בושה גדולה. הזעם, התסכול, העצב הוא אינסופי. פשוט קשה להכיל את זה". על ההתגייסות של החברה האזרחית: "הבוקר יצאנו למסע אופניים מהחניון של המכוניות השרופות בתקומה לאתר הנובה. הרבה מאוד ארגונים אזרחיים, הרבה עמותות והאירוע הזה מזכיר לי שתי נקודות ציון: הקמת החמ"ל האזרחי והקמת אחים לנשק. הכל קרה במקרה והמזעזע הוא שעדיין אנחנו צריכים לדאוג למפונים, לטיפולים נפשיים, לחינוך, לציוד ולהסעות לחיילים". ועל המשימה שעומדת גבוה מעל כולן: "להחזיר את 101 החטופים הביתה. זו משימה גבוהה מעל כולן, זה לא באותו קנה מידה כמו של שאר המשימות. לשם צריכה להיות מופנית כל האנרגיה. בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה כעם, בלעדיהם לא נוכל להתחיל בריפוי".
