"רצינו לעזור לכמה שיותר פצועים. באותו בוקר פשוט לא יכולנו. היינו חסרי אונים"

"ילד טוב. כזה שלא עושה בעיות". כך הוא השיב כששאלתי על ילדותו. גדל בקרית ים, תמיד מוקף בחברים, תלמיד טוב במקצועות שעניינו אותו, כמו כולנו. הוא סיים את התיכון בקיץ 2022 וחודש וחצי אחר כך, מאושר להגשים חלום, הוא כבר רץ על הג'בלאות בטירונות. גולני. רק גולני. מגיל 15, כשהחבר'ה התחילו לדבר ביניהם על צבא ועל קרבי, הוא – עמית נחמיאס – חלם על גולני.

אמא דנה לא עפה על הרעיון. "לא הייתה לה ברירה, היא ידעה שלעצור אותי היא לא יכולה", הוא לא מסתיר גאוות בן. אבא אבי ושני האחים הצעירים, יהונתן ועופרי, סבא וסבתא, הדודים והדודות והחברים תמכו לאורך כל הדרך והיא לא היתה קלה.

פאסט פורוורד. היום האחרון של חודש פברואר 2023. כל המשפחה המורחבת מתייצבת לחגיגת סיום המסלול ומנציחה את הרגע הכי מרגש בו המ"מ, טשאגר טוואבה, מסיר ממנו את הכומתה הירוקה וחובש לו את זו החומה שכל כך מזוהה עם החטיבה הלוחמת.

"הפתעתי את עצמי", נזכר נחמיאס, "עם כמה שהיה קשה, עשיתי הכל מהתחלה עד הסוף. לא דילגתי על כלום. באמצע גם יצאתי לקורס חובשים, טעמתי מהכל בהכשרה הזאת. הייתי הכי שמח בעולם, עשיתי בדיוק את מה שרציתי, הצלחתי לעשות הכל, סיימתי את המסלול, קיבלתי את מה שייחלתי לו מאז כיתה י' – כומתה חומה".

"גרביים, מכנסי מדים וטי שירט. מחסנית אחת, טלפון נייד וזהו"

קפיצה נוספת בזמן. כבר שלושה חודשים שנחמיאס וחבריו לגדוד 13 תופסים קו. "לא הספקתי הרבה לאחר ההכשרה, עשיתי רק אימון לקו ועלינו לנחל עוז. היה מדהים. בדרך כלל אומרים שקו זה משהו שהוא שחור ושוחק ולא כיף, אבל הייתי עם חברים טובים ולמדנו ליהנות מכל רגע שם". 

כיף?

"היה כיף, לא ראינו את זה כמשהו רע. הייתי בתאג"ד עם חברים מאוד מאוד טובים, למדנו להתחבר ובאמת היה מעולה. למדנו ליהנות מכל הקושי שהיה בקו הזה, כי גם היה קשה. הכל היה מאוד מתוח וכל הזמן היינו בגדר עם ההפס"דים (הפרעות סדר; ח"ה) וזה לא היה הכי קל בעולם, אבל למדנו להנות מזה".

שישי בערב. אווירת חג. מי שנשאר בבסיס יודע שיש לו את כל השבת למחרת כדי להשלים שעות שינה. כולם יחד, מריצים קטעים, נהנים, הולכים לישון בסביבות 4:30 בבוקר ומתעוררים שעתיים אחר כך לקולות פיצוצים. "היינו ממש על הגדר, הפיצוץ מגיע לפני האזעקה", הוא משחזר את מה שקרה מאז. "כל אחד תופס מה שהוא יכול לתפוס ורץ למקלט. לא התלבשנו, לא היינו על מדים כמו שצריך, לא הספקנו. אני הייתי בגרביים, מכנסי מדים וטי שירט. מחסנית אחת, טלפון נייד וזהו. זה מה שהיה. גם שאר החברים ככה, כל אחד ומה שהיה עליו. ציוד לא היה, הציוד היה ברכב הממוגן שלנו, אבל בגלל שלא חשבנו שזה מה שהולך לקרות, הלכנו למקלט בגלל הפיצוצים, וזהו. לא חשבנו על משהו מעבר".

מתי כן התחוור לכם שזה משהו מעבר?

"מהר מאוד. בערך רבע שעה אחרי שהתחילו הטילים כבר התחלנו להבין שמשהו אחר קורה, אבל עדיין לא הבנו את סדר הגודל. יש דברים שאי אפשר לחשוב ולדמיין אותם, זה אחד מהם. התצפיתנית צועקת לנו מהחמ"ל 'אירוע מורכב' ודרך הקשר אנחנו מבינים שיש בערך שלושה-ארבעה מחבלים במוצב. אנחנו לא נלחצים יותר מדי, כי תיכף כיתת הכוננות תגיע לפה, זה רק ארבעה מחבלים, זה עומד להיגמר בקרוב. זה לא נגמר עד בערך 17:00 אחר הצהריים כשחילצו אותנו משם".

"באותו יום היינו צריכים לקחת החלטות שבדרך כלל מפקדים לוקחים"

הקרבה לגבול העלתה בראשו של החובש הקרבי מחשבות על לחימה ועל כניסה לעזה בעת הצורך. היה ברור לו שאם יקרה משהו, הוא נכנס. רק שלחמאס היו תוכניות אחרות. "ה-7 באוקטובר הגיע לפני שיצא לי להיכנס לעזה. זה טיפה שינה את תוכניות".

באותו בוקר יצאתם מהמקלט להילחם?

"יצאנו בין לבין, אבל זה משהו שאני לא מוכן לדבר עליו. אלו נקודות מאוד קשות ורגעים מאוד קשים בשבילי ובשביל כולם, כל מי שהיה שם. זה אחד מה… זה לא אחד, זה הדבר המרכזי שבגללו פרסמתי את הסטורי".

הגעתי לנחמיאס בעקבות שורת סטוריז שהוא פרסם בעמוד האינסטגרם שלו ב-7 באוקטובר 2024. סטורי, בניגוד לפוסט שנותר גלוי בעמוד, נעלם לאחר 24 שעות, כמו קצב החיים המהיר בו אנחנו חיים. "היום לפני שנה החיים הישנים נעצרו ואני נולדתי מחדש", הוא שיתף, "מי שהייתי אז, זה לא מי שאני היום. אולי במראה החיצוני לא השתנתי, אבל מבחינת מחשבה והתנהגות אני שונה לגמרי. אני לא הולך לפרט על היום הזה יותר מידי פה, מי שמעניין אותו מוזמן לשאול ולהתעניין, אני אענה על הרוב כי המטרה בסופו של דבר זה לספר את מה שהיה שם, כי אין הרבה שיכולים לעשות זאת, אני אחד מברי המזל שכן יכול ואני חושב שזה אחד מהדברים שאני חייב לעשות".

עוד כתבת "שום דבר לא מכין אותך לקבל החלטות קשות, החלטות שילכו איתך לתמיד ותמיד תהיה השאלה של מה היה קורה אם?". אתה מלכה את עצמך על מה שהצלחתם לעשות? שהייתם יכולים לעשות יותר?

"היינו יכולים לעשות יותר? בוודאות אני יכול להגיד שלא. אם אני סופרמן אפשר, אבל עם מחסנית אחת זה לא היה אפשרי. אבל כן, זה חלק מהאשמה שאתה לוקח איתך. באותו יום היינו צריכים לקחת החלטות שבדרך כלל מפקדים לוקחים ואיכשהו זה נפל עלינו. היינו ארבעה מהתאג"ד, אני ושלושה מהצוות שלי – הפרמדיק, חוגד (חובש שעבר קורס מ"כים; ח"ה) וחובש. בשלב יותר מאוחר הגיע אלינו עוד פרמדיק, הנהג של האוגדה, שני חפ"קים של הסמג"ד ועוד שני חיילים שהגיעו אלינו באמצע היום".

החלטה שבעקבותיה נשארתם במחסה?

"החלטה יחסית קשה, אבל ברורה מאוד. זה משהו שאני כן יכול לדבר עליו".

ואתם שומעים את כל מה שקורה בחוץ? 

"שומעים ורואים. שברנו את הידית של דלת המקלט ודרך החריץ ראינו מה קורה בחוץ, כמה יש, איפה הם בערך. אם לא היינו שוברים את הידית כנראה שלא היינו פה היום. בתכלס אפשר היה לירות על הדלת, אבל הם כנראה לא ידעו שזה מקלט, זה נראה כמו מקום ישן ונטוש מכוסה בעצים מטפסים. בין לבין יצאנו, גם כדי לעזור בהתחלה, גם כדי לחפש ציוד רפואי. עשינו כמה יציאות ובסוף, כמובן, יצאנו כשחילצו אותנו. זה היה כשהבסיס עדיין לא היה מטוהר לגמרי".

ידעתם מה קורה עם התצפיתניות?

"אם אגיד שידעתי בדיוק מה קורה אני אשקר, כי הקשר הפסיק לעבוד מוקדם מאוד בבוקר. ידענו שלא ישרדו הרבה וזו אחת מההחלטות הקשות שעשינו, כי בסופו של דבר אנחנו צוות רפואי ורצינו לעזור לכמה שיותר פצועים כשאנחנו יכולים. באותו בוקר פשוט לא יכולנו, היינו חסרי אונים. טיפלנו במי שכן יכולנו, אבל להגיע לכולם, עם כמה שרצינו וכמה שהתפללנו, לא הצלחנו. באחת היציאות שלנו אנחנו מתקדמים בערך 30-20 מטר מהמקלט ואז ראינו שיירה של מחבלים, כולם עם הגב אלינו, אף אחד לא רואה אותנו. סוג של השגחה עליונה, אין הסבר אחר לדבר הזה, איך אנחנו רואים אותם והם לא רואים אותנו. זה קרה עוד לפני 7:30 בבוקר ואז הבנו שקורה משהו אחר, אבל לא הצלחנו להבין את הכמויות". 

מאות מחבלים כבשו את המוצב.

"מאות, כן. זה לא נתפס גם כשמדברים על זה שנה מאוחר יותר. מרגיש כאילו זה היה אתמול. הכל זכור חזק מאוד – כל התחושות, כל הריחות, כל ההתרחשות שם – אני זוכר הכל".

"תחושה קשה מאוד על שהן נחטפו לעזה ומה שקרה להן שם"

המספרים של מה שקרה שם הם בלתי נתפסים. חטיבת גולני איבדה באותה שבת שחורה 72 לוחמים. 42 מתוכם מגדוד 13, 30 מגדוד 51. 7 תצפיתניות נחטפו לעזה. אחרי 10 שעות של לחימה של הלוחמים שנותרו בחיים, הגיעו כוחות ימ"מ, דובדבן וצנחנים, טיהרו את המוצב ממחבלים, ועזרו לחלץ ולפנות את הפצועים וההרוגים.

מתי אתה מבין שהחברים שלך נהרגו, אלו שהיו איתך בנחל עוז ולוחמים שהיו במוצב פגה ובכיסופים?

"באותו יום, אבל לא במהלך הלחימה. ידענו שיש פצועים, ידענו שיש גם הרוגים, אבל לא ידעתי על החברים. אני לפחות לא ידעתי עליהם, אלא רק אחרי שחילצו אותנו. לאט לאט התחילו לטפטף שמות. חברים שפגשנו בחוץ סיפרו על מי שהם יודעים, המש"קית ת"ש והמפקדים ניסו להגיד לנו את זה כמה שיותר בזהירות, כי פחות או יותר ידעו מי חבר של מי. טפטוף השמות הזה לקח בערך עד יום שני, שלישי אפילו, עד שבסופו של דבר נגמרו השמות והבנו שיש כל כך הרבה".

איבדת חברים מאוד קרובים.

"נכון. איבדתי את עידו ביננשטוק שהיה החבר הכי קרוב שלי מתחילת ההכשרה, עשינו יחד את כל המסלול, את קורס החובשים, היינו באותו חדר כל הזמן. חיים מאיר עדן גם היה חבר מאוד קרוב, היינו יחד במחלקה, והעבירו אותו לקראת סוף המסלול. הוא נפצע בשבת במוצב פגה ומת מפצעיו ב-9 בדצמבר. איתמר בן יהודה היה המפקד שלי כשרק הגעתי ואז העבירו אותי, אבל לקחתי ממנו כמה דברים. מפקד מדהים. חביב קיעאן היה איתי בפלוגה. ירין פלד ושיר ביטון היו חלק מהטנ״צ (טיפול נמרץ צבאי; ח"ה). טנ״צ ותאג"ד בדרך כלל בקווים כאלה עושים אימונים ביחד ושיעורים ברפואה כדי לחדד את הזיכרון. שתיהן נרצחו. אורי לוקר היה איתי בטרום טירונות. בקרבי מגיעים לפני הטירונות לתקופה של שלושה שבועות שקוראים לה טרום כדי להבין את תהליך הכניסה לצבא, מסבירים לך את המסלול ואתה מבין פחות או יותר לאן הגעת. שמרנו קצת על קשר במהלך ההכשרה והוא הלך לגדוד 51. אורי נפל בקרב איפה שהיו פרצות בגדר. אוריאל סגל, חבר גם הוא מגדוד 51, ויצא לי להיות איתו תקופה והתחברנו. אלו חבריי שנהרגו בקרב בשבת השחורה".

הכרת את התצפיתניות?

"באופן אישי לא. לפעמים הן באו לתאג"ד לקחת תרופות או לקבל טיפול, אז כן מכיר בפנים. תחושה קשה מאוד על שהן נחטפו לעזה ומה שקרה להן שם. אלו דברים קשים".

צפית בסרטונים שפורסמו בטלגרם, בטלוויזיה?

"בזמן הלחימה לא, וגם אחרי לא. הבנתי מהר מאוד את מה שרואים שם בגדול, ובשבילי, בשביל עצמי, לא נחשפתי לדברים האלה כי משם אין דרך חזרה. יש סרטונים של כל כך הרבה אנשים שאנחנו מכירים שעדיף, לדעתי, לא להיכנס יותר מדי למה שלא צריך להיכנס. מספיק לי לדעת שהוא נלחם כגיבור, שהוא עשה מה שאפשר ולזכור אותו איך שאני זוכר ולא לזכור כמו שרואים בסרטון, או כמו שלא צריך לראות".

איך ממשיכים יום אחרי?

"הרבה חיילים שהיו ב-7 באוקטובר לא המשיכו ללחימה אחר כך. הרבה מאוד בחרו ללכת לטיפול, לא כי הם לא רצו להילחם, הם פשוט בחרו לשמור על חברים שלהם. שלא יקרה משהו חריג שיעורר טריגר ולא יוכלו להתמודד איתו כמו שצריך. כי אז גדל הסיכוי שיעכבו את הלחימה ובגללם יאבדו עוד חברים".

זאת הסיבה שהשתחררת?

"השתחררתי אחרי תהליך ארוך. בערך שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר יצאתי לטיפול אצל קב"נים. במשך חודש אתה עושה יומיות, הולך פעמיים בשבוע לבית חולים 10 וחוזר הביתה. בסיום יש לך כמה אופציות: לחזור לגדוד, להשתחרר, או להוריד פרופיל ולהמשיך בתפקיד אחר. בחרתי לחזור לגדוד. בער בי לחזור ללחימה. הרגשתי שאני מסוגל לחזור להיות עם החברים ולהמשיך את מה שהתגייסתי בשבילו. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. חזרתי לגדוד, דיברתי עם המפקדים, כשהמטרה להיכנס עם החברים לעזה ולהילחם. אבל אז הגיע הלילה הראשון מחוץ לבית, מקום חשוך וזה פשוט לא עבד. התקשרתי לקב"ן שאמר לי לנסות לתת לזה עוד זמן, אולי זה יסתדר, אולי כן אצליח, אבל זה לא קרה. אחרי זה כבר עשיתי תהליך של יציאה מהגדוד, העבירו אותי לשרת בבסיס בכרמיאל, להיות חובש במרפאה, לא קרבי. מהר מאוד הבנתי שלא בשביל זה התגייסתי והשתחררתי". 

"החלקים העיקריים והקשים של הפוסט טראומה זו האשמה העצמית"

נחמיאס מאובחן כמי שסובל מ"פוסט טראומה בתסמינים מלאים" והוא מטופל בבית החולים רמב"ם על ידי פסיכיאטרית ופסיכולוגית, שהפכו אותו לבן אדם יותר אופטימי, שאמנם לא יכול עדיין לבצע שגרת חיים נורמלית, אך מאמין שבסופו של דבר יצליח. 

"פוסט-טראומה זה לא משהו שאפשר להבין לפני שזה קורה לך", הוא מספר בגילוי לב, "אתה שומע על כך ולא מבין עד הסוף מה זה אומר – שאתה באמת חי עם זה בכל יום ובכל לילה זה מתעורר – שאתה רואה את הדברים כאילו זה עכשיו קורה, ופתאום אתה מבין כמה זה עוצמתי. למזלי, יש לי תמיכה מלאה מהבית, מהמשפחה, החברים הקרובים שלי. זה לא משהו שהוא מובן מאליו. הם חלק מההחלמה שזכיתי בה. כן אני יכול להגיד שזכיתי ממש. במשפחה תומכת ועוטפת ובחברים טובים וברור שהם חלק מהדבר שעוזר לי".

בסטורי סיפרת על כך שכבר שנה אתה לא ישן בלילות.

"אני בדרך כלל נרדם לקראת 6:00 בבוקר ויכול לקום אחרי שעתיים. בלילה אני מרכיב לגו, זו התרפיה שלי. הגעתי לזה בטעות ומאז אני לא יכול להפסיק. אלו הרגעים השקטים שאני לא חושב על כלום, רק עשייה. לא לישון בלילה הופך את היום ליותר קשה, אני יותר עצבני, חוסר ארגון, חוסר שקט, חוסר ריכוז.  אז כן, חוסר שינה מביא איתו הרבה דברים שמקשים את היומיום, אבל יש דברים שהם הרבה יותר קשים מחוסר שינה, אם זה זכרונות, ריחות. כשיש אזעקות אני לא יוצא מהבית ביום שאחרי, רק מהמחשבה שתתפוס אותי אזעקה בחוץ".

מה קורה לך בגוף?

"זה טריגר, זה לא משהו שהוא כיף כשזה קורה, אבל זה גם לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. זה בסדר יחסית, זה לא נעים, רגע שאתה מעדיף להיות בו בבית. וכן, יש הרבה דברים שמקפיצים אותך – רכבים מרעישים, טריקת דלת, משהו נופל. כל דבר מכניס אותך לאיזו דריכות מטורפת. החלקים העיקריים והקשים של הפוסט טראומה זו האשמה העצמית. אשמה זה משהו שאתה לא יכול לשלוט עליו".

ההיגיון לא מצליח להרגיע את הרגש?

"ההיגיון לא מרפא. יש פעמים שזה מגיע ואי אפשר לעשות עם זה כלום ויש פעמים שיש לי דיאלוג עם עצמי, ואני אומר, 'אם הייתי עושה את זה אחרת, לא הייתי שורד'. ואז אני כן מגיע להבנה ש'אוקיי, עשינו את הדבר הנכון', אבל יש פעמים שזה מגיע ופשוט אתה לא יכול לשלוט בזה. זה פשוט מטיח בך את כל מה שלא עשית ואת כל מה שלא יכולת לעשות. אז עם כמה שאני שלם על הדברים שעשינו באותו יום, עדיין האשמה קשה. אז יש הרבה מחשבות של אם ויש הרבה מחשבות על חברים קרובים שנרצחו באותו יום".

אתה יודע שעשית את המקסימום, נכון? 

"אם לא הייתי שלם עם מה שקרה, הייתי במקום אחר היום. כדי לסגור את המעגל אתה חייב להיות שלם. באותו יום לא הייתה אופציה להיות לא רלוונטי. כל מי שהגיע וכל מי שעשה משהו, אפילו הכי קטן, עשה עולם ומלואו, הציל אנשים ונלחם. אז אני באמת מרגיש שעשינו הכל, אני באמת שלם. כשאני ככה בטוב ואין לי מחשבה קשה, אני באמת אומר בפה מלא שאני שלם מאוד".

איך עבר עליך יום השנה?

"היה קשה, אני בטוח שלא רק לי, היה קשה לכל המדינה. החלק הקשה ביום הזה היא ההבנה שעברה כבר שנה שהחברים לא איתנו. אצלי בראש כאילו עבר שבוע, זה באמת לא נתפס".

וחטופים שנמצאים שם כבר שנה.

"הקטע של החטופים זה לא פשוט לנו, כי אנשים נחטפו מהמוצב הזה. עם כמה שקשה להגיד את זה באמת לא היה לנו מה לעשות. עם כמה שרצינו, ובאמת רצינו והשתדלנו לעשות הכל, להיות חסר אונים במקום שאתה מרגיש הכי בטוח בעולם, כי המוצב הזה היה הבית שלנו, והאנשים שם היו המשפחה השנייה שלנו. אז, לא פשוט לחשוב שיש חטופים, אבל לצערי, לא היה לנו מה לעשות".

שמעת על ועדת החקירה האזרחית?

"אני מעדיף שלא לתת שם עדות. לדבר על היום ההוא זה משהו שאני מעדיף שלא יקרה. קשה לי לדבר על זה ויש שאלות שאני לא אענה, לא עכשיו וכנראה אף פעם לא. לספר את הסיפור מההתחלה עד הסוף, אני לא רואה את זה מתאפשר עכשיו, כי זה פשוט קשה".

איך אתה רואה את החיים שלך ממשיכים מפה?

"זאת שאלה קשה כי אני לא יודע מה ארצה לעשות".

מה היו התוכניות שלך לאחר השירות הצבאי, לפני המלחמה?

"חשבתי ללכת לכיוון רפואה. להשתחרר, לעשות טיול עם החברים מהבית וללכת לכיוון הזה. אבל היום זה משהו שאני לא רואה אותו קורה. למצוא משהו חדש עוד לא מצאתי, אני עסוק בטיפולים שלי ובהחלמה. אני בטוח שבאיזשהו שלב זה יעבור, כי אני חייב את זה. בסופו של דבר, אין ברירה, אהיה חייב למצוא משהו שאני אוהב כדי להמשיך לחיות ולהתקדם".

לסיום, חייבת לומר לך שמעטות הפעמים שאני נשארת ללא מילים.

"ברור לי שאלו סיפורים קשים גם כשאני לא מספר הכל. אני לא מחפש להיות הגיבור של הסיפור. עשיתי את זה כי החלום שלי היה להגיע לגולני. קשה לעכל את הדברים שקרו שם באותו יום. מי שלא היה שם אני בספק אם יבין. זה לא משהו שניתן היה לדמיין שיכול לקרות פה. הרבה אמרו לי שהם שומעים ממני דברים ומשתתקים. אין להם מה לומר, אז הם קוראים לי גיבור ומודים לי. אני פחות אוהב את זה. אני אחד שעשה את מה שהיה צריך לעשות. אתה צריך לדעת שאם קורה משהו, הגדוד הזה יפגע הכי קשה. לא סתם אתה נמצא בחטיבה מספר אחת – זה השם השני שלה – ואתה צריך לקחת את זה בחשבון".

ועדיין אתה לא באמת יכול להתכונן לזה.

"ברור שאי אפשר להבין מה זה אובדן של חבר לפני שזה קורה. שום דבר בעולם לא יכין אותך לדבר כזה, במיוחד לא חבר מההכשרה, שם אתם הופכים להיות אחים. ישנים ביחד, מתעוררים ביחד, מתחבקים כשקר. אתה סוחב אותו כשקשה לו, הוא סוחב אותך כשקשה לך. אתם מכירים כאילו גדלתם יחד. אתה סומך עליו בעיניים עצומות שאם יקרה משהו הוא יהיה שם לעזור והוא יקבל כדור בשבילך. בגדוד לא כולם חברים של כולם, אבל כולם מכירים את כולם. בסופו של דבר אני מרגיש צורך כן לספר את הסיפור, במקום מי שלא יכול לעשות את זה. אולי לא כרגע, כי כרגע אני באמת לא רואה את עצמי יושב וחושף את כל הסיפור, אבל לעשות את מה שעשינו היום, אני מרגיש שזו גם התקדמות מבחינתי".