שנה עברה מאז עסקת החטופים הראשונה שהחזירה את אמה לאחר 49 ימים מסוייטים במנהרות עזה, אך לאחיה זה כבר לא עזר וגופתו הושבה לישראל במבצע צבאי. כרמית פלטי קציר החיפאית, לא חוסכת בביקורת על מקבלי ההחלטות: "אני רוצה שכל מי שקורא את זה ידע שלא רק שהם לא עושים מספיק, עצם הפעולות שלהם מעידות על בחירתם לא להחזיר אותם"
שנה בדיוק עברה מאז עסקת חטופים שבמסגרתה שוחררו כ-80 חטופים ישראלים משבי חמאס לאחר ששהו שם כחמישים ימים. אחת מהן, היא חנה קציר בת ה-77 מקיבוץ ניר עוז, אמה של כרמית פלטי קציר החיפאית שמתייחסת לציון יום השנה לביצוע העסקה.
"זה יום מאד מרגש בשבילי", היא אומרת, "זה מזכיר את היום שבו קרה לנו נס וקיבלתי את אמא שלי בחזרה. אם היא הייתה נשארת עוד יום או יומיים בשבי, לא בטוח שהיה כבר את מי להחזיר. היום, לאחר 416 ימים בהם שאר החטופים מופקרים בעזה, אני מבינה כמה נס זה היה שהעסקה הזאת יצאה לפועל".
את אומרת נס, אבל ההחלטה התקבלה על ידי בני אדם ולא על ידי התערבות אלוהית.
"הכל זה החלטות של בני אדם", היא מסבירה, "ההחלטה להחזיר בעסקה את החטופים ולא פחות מזה ההחלטה לא להחזיר חטופים. אני רוצה שכל מי שקורא את זה ידע שכל יום קמים ראש ממשלה, חברי קבינט וחברי קואליציה, שלא רק שהם לא עושים מספיק בשביל להחזיר את החטופים, עצם הפעולות שלהם מעידות על הבחירה שלהם לא להחזיר אותם. ביום השמיני למלחמה הייתה להם הזדמנות להציל עוד אנשים, את כרמל גת למשל שהייתה ברשימות של הפעימה השמינית, והם לא דחפו לעשות את זה ובחרו לא להציל אנשים שהיה אפשר להציל".
"תנאי לחץ, הרעבה, התעללות והזנחה רפואית החזירו לנו אותה על סף מוות"
השיחה עם פלטי קציר מתקיימת יום אחרי השמועה שחמאס הפיץ על הירצחה של אחת החטופות, בתזמון אכזרי עם ציון שנה לעסקת שחרור החטופים. "זה לא סימבולי, זאת המציאות", היא מתייחסת לנושא, "הסכנה הכי ממשית ויומיומית היא ש-101 החטופים שלנו נמצאים באזור מלחמה מסוכן ביותר, בידיים של רוצחים, שכל דקה וכל שנייה שהם עדיין שם, מסכנת אותם".
שנה אחרי שאמא שלך השתחררה מהשבי, איך היא מרגישה היום?
"השבי נשאר אצלה בנפש ויותר מזה, הוא נשאר בגוף. 49 ימים בתנאי לחץ קיצוני, הרעבה, התעללות והזנחה רפואית החזירו לנו אותה על סף מוות. תוך שבועיים מיום החזרה שלה היא הייתה מונשמת ומורדמת לתקופה ארוכה. היום היא עושה מאמצים כבירים לחיות את חייה, לשמוח בחייה אבל השבי ניכר, זה לא משהו שעובר עם החזרה לישראל".
שנה אחרי, אפשר להבין שעסקה זו הדרך היחידה להחזיר מספר רב של חטופים ולא לחץ צבאי כמו שחשבו במשך תקופה ארוכה.
"במקרה הטוב, לחץ צבאי מייצר את היכולת להגיע להסכם, אבל יש לו גם מחיר כבד. הוא עולה לנו בחיי חיילים ובחיי חטופים ובסופו של יום אם הוא לא מתורגם להסדר מדיני ולעסקה שיביאו לביטחון אמיתי – אז את מה הוא משרת? צה"ל נכנס ויוצא ושוב נכנס ויוצא משכונות בעזה ולא קורה כלום כי אין אסטרטגיה למלחמה ולא ליום שאחריה", אני מקשיב לדבריה ומשתף אותה בהסתייגויות הפרטיות שלי בנוגע לצו המילואים הרביעי שקיבלתי בשנה וחצי האחרונות, "סומכים על ההתגייסות האוטומטית של העם המדהים שיש לנו ועל החיילים והמילואימניקים שלנו ופשוט שוחקים אותם ללא תכלית".
"אף אחד לא יצליח לחיות פה טוב בידיעה שהמדינה יכולה להפקיר אותו"
פלטי קציר איבדה בשבת השחורה את אביה רמי שנרצח בביתו שבקיבוץ, בעוד אמה חנה ואחיה אלעד נחטפים לעזה. אמה כאמור שוחררה בעסקה הראשונה ואת גופתו של אחיה, בן 47 במותו, צה"ל חילץ במבצע הרואי בחודש אפריל האחרון. בצבא סבורים, כך הם הודיעו למשפחה, כי הוא למעשה נהרג כבר בחודש ינואר 2024.
איך את חווה את כל הניסיונות לכמעט עסקה?
"פעם הייתי יותר אופטימית או נאיבית והיום אני מבינה שברצותו של ראש הממשלה עסקה תצא לפועל וברצותו עסקה לא תצא לפועל וכרגע נראה שהוא נמצא בניגוד עניינים חמור כי עסקה כרוכה מבחינתו בעצירת המלחמה ובסיכון ליציבות הממשלה. זאת למרות שצה"ל וכל גורמי הביטחון אומרים שישראל יכולה להתמודד עם ההשלכות של עצירת המלחמה והדבר הנכון הוא להגיע להסדר שישחרר חטופים, והוא בוחר שלא", היא אומרת ומוסיפה מניסיונה האישי שצברה מתחילת המלחמה, "גם לי היה קשה להאמין שראש ממשלה בישראל באמת מעדיף את הישרדותו הפוליטית מאשר הצלת חיי אזרחיו אבל ראיתי יום אחרי יום, וחודש אחרי חודש, את כמות הספינים שיוצאים כשיש עסקה על הפרק, את זילות חיי האדם, ואת חוסר הרצון להגיע להסכם. אני מגיעה לוועדות הכנסת ושואלת מה האסטרטגיה ופשוט אין. כנראה שהאסטרטגיה היא מלחמת נצח בזמן שרוב העם סבור שראוי לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים".
אז איך נשארים אופטימיים לגבי עסקה נוספת?
"אנחנו חייבים להיות אופטימיים כי יש לנו חטופים בעזה שסומכים רק על הכוחות שלנו ואם כולנו נתייאש, לא יהיה להם על מי לסמוך. אני לא יודעת אם אני אופטימית או לא אבל אני יודעת שלאף אחד מאיתנו אין את הפריבילגיה לוותר ולהתייאש. כל אחד בבית, שהוא אדם חופשי, צריך לצאת ולהילחם על החופש הזה עבור מי שאין לו חופש. זה עלינו – לזעוק את זעקת החטופים וזה עלינו שלא להתייאש עד שהם חוזרים, כולם, החיים לשיקום והנרצחים לקבורה. אני יודעת שאף אחד מאיתנו, גם מי שחושב שזה לא קשור אליו, לא יצליח לחיות פה טוב בידיעה שהמדינה יכולה להפקיר אותו בכל רגע נתון וההפקרה – היא של כולנו. כולנו כבר מופקרים כשהחטופים עדיין לא חזרו".
