"תני פוש יפה: 'ענבר דותן ואלי לוי חוזרים לשתף פעולה בשישי ב-10:00'"

הוא רומנטיקן חסר תקנה שמתרפק על העבר, לה יש תדמית של אשת ברזל קשוחה, אבל זה רק למראית עין. ביחד וגם לחוד, כיאה לאנשי תקשורת משופשפים, לשניים יש טונות של שעות שידור בהן נאבקו בכל מה שרע, לחמו בטחנות הצדק והפכו את "זירה חופשית", עם לא מעט התגוששויות, למקום שלא מוותר על העקרונות המהותיים למען חברה צודקת וטובה יותר. 

לאחר 4 שנים בהם שימש דובר משטרת ישראל, פשט השבוע אלי לוי את המדים והוא לא מבזבז זמן. כבר מחר (שישי) ב-10:00, הוא יתפוס את מקומו בפינה הכחולה של הזירה, מול ענבר דותן שממתינה לו כבר שנים בפינה האדומה. שניהם יחכו לגונג שיתן את האות, יפתחו מיקרופונים, ובמשך שעתיים יעשו רדיו.

"ברור שהתגעגעתי", לוי הופך לסנטימנטלי, "כל השנים שעליתי לראיונות אצל ענבר תמיד דיברנו על הקטע שיום אחד אחזור. ענבר תמיד היתה אומרת שהכסא מחכה. היה לי ברור שאחרי שאסיים בדוברות המשטרה וזה יהיה באוטומט – לחזור לשדר עם ענבר ביום שישי".

ענבר: "צריך להבין שאת אלי אני מכירה מאז שהתחילה התוכנית 'אמא עצבנית', אז הוא היה כל הזמן בשטח. זו היתה ההיכרות הראשונית שלנו, נכון?", היא שואלת והוא מאשר, "נכון, אנחנו היינו מביאים אייטמים מהשטח, אני התמקדתי בפלילים, בתי משפט, פרשיות שונות ומה לא והמלחמה היתה השיא".

מלחמת לבנון השנייה.

"רוצה סיפור פיקנטי על המלחמה?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה, "הייתי משדר מהשטח, מכל זירות הנפילות וענבר היתה שעות באולפן, חולקת עם יוסי פישר את השידורים, פעמים רבות גם דני נישליס ז"ל שידר. יום שישי בסביבות 9:30 בבוקר נפל טיל על דואר הנביאים ואני רץ לשדר משם. מגיע בחור, עם שיער קצת ארוך, לבוש בחולצה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה עם דגל ישראל. אוסף ברחוב עשרה אנשים, תוקע את הדגל בין ההריסות והם מתחילים לשיר את התקווה. אנחנו מצלמים ואני מעלה אותו לשידור אצל ענבר. ככה גדל הבחור להיות ראש עיר, דרך ענבר והרבה בזכותה. זה סיפור קטן על רועי לוי, ראש עיריית נשר".

ענבר: "האמת שאני לא אשכח לו את הסיפור הזה ואני גם מאוד שמחה שהוא לא השתנה בהרבה לגבי אותה ציונות", ולוי מוסיף: "הוא רק השתבח עם השנים".

"יש דברים אליהם יותר התגעגעתי ויש דברים שפחות, אבל בגדול מאוד"

ללוי רזומה של כמעט 30 שנה בתקשורת המקומית והארצית. המשרה הראשונה שלו, אותה התחיל מיד לאחר השחרור מהצבא, היתה ככתב במקומונים של רשת שוקן בצפון, ואז הצטרף למערכת כלבו, היה כתב בעדשה מקומית, מעריב, nrg, ערוץ 10 ושימש גם תקופה קצרה כדובר עיריית נשר.

בואו נדבר על זוגיות. כמה שנים הייתם ביחד?

אלי: "לדעתי 6-5, לא ענבר?" והיא עונה: "משהו כזה".

משנת 2017 ועד 2021. רגע, ענבר, את התגעגעת?

"אני מאוד התגעגעתי. יש דברים אליהם יותר התגעגעתי ויש דברים שפחות, אבל בגדול מאוד התגעגעתי. כי אלי הוא הרבה מאוד דברים – הוא גם חבר, הוא יודע לפרגן והוא בעיקר עיתונאי. מסוג העיתונאים שאין כבר כאלו היום. הוא שרף סוליות בשביל לקבל את התואר הזה, כי הוא באמת מכיר, הוא מאוד אהוב ואהוד והתגעגעתי לדבר עם בן אדם שמכיר את השטח. ביום יום אנחנו מדברים עם אנשים שהם כאילו ברומו של, שהם לא באמת חיים את השטח ואחד הדברים שאני באמת מאוד מעריכה אצל אלי, ועזבי את זה שאני אוהבת אותו, זה שהוא יודע על מה הוא מדבר".

זו הזוגיות הכי ארוכה שלך? הכוונה לזוגיות רדיופונית.

"ברור".

אלי: "לי גם היתה כזו עם יוסי מזרחי שנמשכה כמה שנים טובות".

מי יותר דומיננטי בזוגיות הזו, מי הפשרן?

"אני חושב שזה 50-50".

ענבר: "מי יתעצבן יותר מהר? זו אני, אבל בזוגיות לפעמים ככה ולפעמים… ככה. גם התבגרנו, לא?", והוא מאשר, "חד משמעי. גם התבגרנו וגם ראינו עוד דברים. כל אחד התמודד עם דברים בשנים האחרונות והיום אני חושב שזה יהיה אחרת לגמרי. ענבר ואני הובלנו במשך שנים לא מעט מאבקים חברתיים וסביבתיים וגם זכינו בפרס. הובלנו בצורה מטורפת את המאבק נגד מיכל האמוניה ואחר כך מול המפעלים הפטרוכימיים ואז נגד זיהום הקרקע, זיהום ים ומה לא? והיה לזה נתח מאוד משמעותי בתוכנית, גם שידרנו עם מסכה". 

"אתה עם, אני בלי", היא ממהרת לתקן והוא לא מרפה, "את גם לפעמים, יש לי תמונות. בעצם יכול להיות שאלו תמונות מהקורונה וסתם רכבת על זה (צוחק). אני שידרתי עם מסיכה הרבה מאוד שנים וזה תפס בטירוף ואף זכינו בפרסים על כך".

לוי גולש לנוסטלגיה: "ביום שעזבתי את הרדיו אני נשבעתי לשרית גולן שטיינברג ולד"ר רויטל גולדשמיד ולכל פעילי סביבה שהייתי איתם בקשר שאני אחזור. ענבר בטח זוכרת שלא היה שבוע מבלי שהם היו עולים אצלנו לשידור ובאמת הובלנו את המאבק הזה דרך הרדיו, עם רוח גבית של דני ז"ל ואחרי זה של דולב נישליס. זה לא פשוט לכלי תקשורת להוביל מאבק כזה עם כל הכוחות שיש מסביב. הגענו למצב שהשר לאיכות הסביבה, סגנו ומנכ"ל משרדו היו עולים לראיונות אצלנו כל שבוע", מספר לוי ומשחרר הצהרה, "ואני התחייבתי שהמאבק הזה חוזר וביום שישי הוא חוזר ובגדול – לצד מאבקים אחרים. יאמר לזכותה של ענבר שהיא הובילה מאבקים כל כך חשובים, כמו עובדי הקבלן בכרמלית שאף אחד לא שם עליהם ואנחנו שידרנו עם אפודים צהובים, במחאה על מה שעושים לעובדי קבלן בחיפה. אנחנו חוזרים להוביל את המאבקים האלה ובעיקר את המאבק הסביבתי והמסכה חוזרת. המסכה חוזרת".

ענבר: "המאבק הסביבתי באמת הוכיח – עוד הרבה לפני הפגנות בבלפור – שאם לא האנשים שרוצים שינוי, רוצים עתיד או אוויר טוב יותר, לא היה קורה כלום", ולוי מאשר, "אנחנו באמת הוצאנו אנשים לרחובות. אנשים יצאו להפגנות בזכות הרדיו".

ענבר: "אני נזכרת שאמרת לאביהו האן, ומי בכלל ידע אז מיהו אביהו האן, 'אני שוכב על האספלט תחת הטרקטור, אם יהרסו את הבית ברחוב נוגה'".

והרסו.

אלי: "נכון. זו זכות אדירה להוביל מחאות חברתיות. אנחנו פה גם כדי להזהיר לא מעט גורמים קפיטליסטיים שאם הם מתכוונים להתעמר בעובדים, אז אנחנו נלחם עבורם. אגב, ענבר הובילה הרבה מאוד שנים את המאבק של בני הנוער ותנאי העסקתם בחופש. היו משלמים להם גרושים".

"אם שיח על משטרת ישראל יעבור את הקו האדום שלי – אני קם ויוצא"

אחת מהסיבות שלוי רוצה לחזור לשדר ב"זירה חופשית" היא חיפה. "המטרה שלנו זה להצעיד את חיפה קדימה", הוא אומר בכאב, "עצוב לי מאוד על המצב של העיר. באר שבע פורחת, דימונה פורחת, הקריות פורחות, כרמיאל פורחת, רק חיפה בתחתית של התחתית". ענבר לא נשארת חייבת: "אני רק רוצה להזכיר לך מי עשה בתוכנית קמפיין לטובה קליש".

שמעת את ענבר?

"אני אענה לה על זה בתוכנית ביום שישי. אני לא חושב כמוה. יש לי תשובה קצת יותר מורכבת".

בואו נקליל. תוך כמה זמן יהיה הריב הראשון?

ענבר יורה שתוך 4 דקות והוא מגיב מיד אחריה: "לדעתי 3 שניות. הריב הראשון כבר היה בפגישה הראשונה שלנו לפני כמה שבועות בבית קפה", הוא קורץ והיא אומרת: "הריב הראשון היה במטבח, כשבאת לבקר".

האם אי פעם נטשתם אולפן באמצע שידור?

ענבר: "אני".

אלי: "אבל זה לא היה בגללי, זה היה בגלל אורח".

ענבר: "כמעט הרגתי אותו".

יש סיכוי שזה יקרה בגלל אלי?

"לא, מה פתאום".

אלי: אבל כבר מהיום אני מזהיר – לא מזהיר אלא מסמן קו אדום – אם שיח על משטרת ישראל יעבור את הקו האדום שלי – אני קם ויוצא".

ענבר: "קודם כל, אנחנו אף פעם לא מדברים נגד המשטרה כי אני יודעת מי אלו השוטרים ועכשיו אני רואה גם מי המפקדים. אבל מה שכן רציתי לומר, אתה ואני יכולים להתווכח, אבל אנחנו מכבדים זה את זה. אנחנו גם מכירים שנים".

אבל אתם גם מאוד מאוד שונים. זה מקרה של הפכים משלימים אחד את השני? אתם מסוגלים למצוא קווי דמיון אצלכם, או שהלכתי רחוק מדי?

ענבר: "אני תמיד אומרת שמי שאלי לוי הוא חבר שלו, זכה. אלי הוא קודם כל חבר טוב. הוא לא צמח מבית של אוליגרכים, הוא צמח מלמטה וכבר בשיחה הזו הוא אמר שכל מה שקשור למאבקים, לזכויות אדם, לחינוך, לילדים, לסביבה, זה מה שמוביל אותו. נכון אלי?", היא מבקשת את אישורו שמיד מגיע. "חד משמעית", הוא מחזק.

בהשאלה: מי מכם הוא ינון מגל ומי בן כספית?

אלי: "אני חושב שאנחנו בסגנון שונה. שניהם חברים מאוד טובים ואת שניהם אני מאוד מעריך".

ענבר: "אני כבר צופה מה הולך להיות. על כל בן אדם שיעלה לשידור אלי יגיד 'הוא חבר שלי'".

לדעתי ענבר זה בן כספית. היא יותר רכה, יותר מכילה.

אלי: "ענבר רכה? טוב לדעת".

ענבר: "שמת לב שעד עכשיו רק פרגנתי לך?".

אלי: "אני לא חושב שההשוואה טובה. הייתי מעדיף שתשווי ל… בעצם, האמת ההשוואה היא מצוינת. הלוואי ונגיע לרייטינג שלהם ולעוצמות שלהם. היעד זה להגיע לכמות החשיפה ולהשפעה שלהם".

משהו לסיום?

אלי: "חשוב לי מאוד שיהיה כתוב שבהשראת ענבר שעושה את זה מה-7 באוקטובר – אני לא יכולתי כמובן להיות חלק מהמחאה הפרונטלית של משפחות החטופים, כי רק בראשון האחרון השתחררתי מהמשטרה – אני הולך, יחד עם ענבר כמובן, לתת במה נרחבת מאוד למשפחות החטופים ולמאבק שלהם, כמו שהיא עושה כמעט כל יום בתוכנית היומית שלה ובכל שישי. אני מזכיר גם לענבר שאולי שכחה, לכל מי שיקרא את הכתבה ולמאזיני התוכנית, שאנחנו שנים שידרנו עם התמונה של אורון שאול והדר גולדין באולפן".

ענבר: "לא מזמן שמחה גולדין, אבא של הדר, הסכים להתראיין ואמרתי לו שבמשך שנים התמונה של בנו היתה פה מאחור והתנצלתי שלא המשכתי עם זה. הוא אמר שהכל בסדר".

אלי: "ומי אז האמין שנצטרך לשים תמונות של מאות חטופים".

השם "זירה חופשית" נשאר?

ענבר: "ברור".

אלי: "זה הרבה לפנינו, זו היתה התוכנית של דני עם אייל פרדיס ב-97'. אנחנו באנו הרבה אחרי. אני חולה על הפושים של רדיו חיפה, אז תני פוש 'חוזרים. ענבר דותן ואלי לוי חוזרים לשתף פעולה כבר בשישי ב-10:00'. תני איזה פוש יפה".