כשיהודה ליבל נשאל מהי מנת הדגל בקונדיטוריה הקטנה שלו בהדר, הוא מייד מצביע על הפחזניות, אבל ליבל זה ממש לא רק פחזניות מעולות. מיקה מורד יצאה לגלות איך שומרים על רלוונטיות כל כך הרבה שנים וחזרה עם תובנות | פרק שני בסדרת הרשת על המיתולוגיה החיפאית
נכנסתם לקונדיטוריית ליבל הקטנה ברחוב ארלוזרוב 8 בהדר, נכנסתם למנהרת זמן, כזו ששומרת על כל ניואנס וגרגר אבקת סוכר כבר 55 שנה. יהודה ליבל שפתח אותה בשנת 1969 טוען שהמתכונים נשתמרו כפי שהם כבר 500 שנה ועברו מסב לאב ולנכד עוד מטרנסילבניה הרחוקה.
בצעירותו, היה עוזר ליבל הצעיר שנולד בחיפה לסבו ולאביו במאפיית אחדות המשפחתית ברחוב השומר, ובבגרותו הוא שאף להתפתח והתחיל את המסע הקונדיטורי שלו בקונדיטוריית קסטלר הידועה במרכז הכרמל, מעוזם של הייקים והאוסטרו-הונגרים שמבינים דבר או שניים בעוגות בחושות ובשמרים. אחר כך הוא נסע לשוויץ וכשחזר פתח את ליבל.
״גם בעוד 55 שנה אנחנו נהיה פה״, הוא מבטיח ומספר בגאווה על הנכדים שימשיכו את דרכו. ״ההורים שלהם, הילדים שלי, ראו את הקשיים של עסק קטן וחדש וברחו כל אחד לעיסוקו. הנכדים פחות נחשפו לבעיות, לכן הם פה, להמשיך את המותג״, הוא משוויץ.
כשליבל נשאל על מנת הדגל, הוא מייד מצביע על הפחזניות, אבל ליבל זה לא רק פחזניות. ליבל זה סהרוני פרסבורגר ממולאים באגוזים או פרג, דובוש קלאסית, בורקסים קטנים כשהכוכב זה בורקס ממולא בכרוב, סופגניות ״פשוטות״ עם ריבת תות של פעם, עוגיות מושלמות לקפה המצויין שמכינים במקום, עוגות קצפת ועוגות שמרים.
אגב, סיבה נוספת לגאווה היא העובדה שבליבל משמרים מסורות ועדיין לשים את הבצק בידיים. הטכנולוגיה נשארה בחוץ וכך כל פחזניה ממולאת ביד עם המון אהבה וגם כל בורקס מקבל תשומת לב אישית מתומר יצחקי שעובד בקונדיטוריה כבר 16 שנים וטוען שהמשפחתיות והחמימות הופכים את המקום הזה למה שהוא. ואולי זהו סוד הקסם?
