1,200 מודלים מיניאטוריים המציגים שחזור מדויק של סצנות קרב, אלו רק דוגמית קטנה מתוך אלפי מודלים שבנה דרור דורון, המוצגים במוזיאון המיניאטורות שפתח ב-2018 בדירתו שבנוה שאנן. הוא זה שמתחזק, מנקה, בונה המודלים, מתאם הסיורים והמדריך היחיד. הייחודיות של המוזיאון הוא שילוב של הידע ההיסטורי העצום שמחזיק דורון ביחד עם סבלנות ברזל וירידה לפרטים הכי קטנים, כדי שהכל יראה כפי שהיה במציאות
ברחוב אדם הכהן 25, סמוך לשער הטכניון בנוה שאנן, מאחורי דלת בית שגרתית, מסתתר מוזיאון המספר את היסטוריית המלחמות המרכזיות שהתרחשו בהיסטוריה העולמית דרך בנייה סופר ריאליסטית של 1,200 מודלים מיניאטוריים המציגים מטוסי קרב, ספינות מלחמה ושחזור מדויק של סצנות קרב החל ממלחמת ארה"ב בוייטנאם ועד מלחמת ששת הימים של ישראל. "מה שמוצג פה זה דוגמית קטנה לעוד מאות מודלים שיש לי בארגזים", אומר המקים שהוא גם מתאם הסיורים, מעביר הידע, בנאי המודלים והאיש מאחורי המוזיאון, דרור דורון.
דורון, בן 68, שבעבר ניהל את המוזיאון הימי בעיר ועבד עשרות שנים כקצין ימי, הקים בבית ילדותו את מוזיאון המיניאטורות שאותן החל לאסוף בגיל 6. "אתה רואה את המטוס האדום הקטן שם?", הוא שואל אותי, "זה היה המודל הראשון שבניתי. זה מטוס שנקרא פוקר DR1, ממלחמת העולם הראשונה שהטיס אותו הברון פון-ריכטהופן. בשכונת זיו הייתה חנות בשם אינזלר שמכרה קצת ספרים וקצת חפצים לבית ספר וקצת משחקים והייתי עובר שם, רואה תמונות של מטוסים ושל חלקים אבל לא יותר מזה. יום אחד, היה לי קצת כסף, לירה וחצי או שתיים והחלטתי לקנות את המטוס האדום שראיתי בתמונה. חזרתי לשולחן, שמתי את החלקים ושאלתי את עצמי 'מה אני עושה עם זה עכשיו?'. את ההוראות באנגלית לא הבנתי. התחלתי לבנות ולהדביק עם דבק לבן את החלקים וכמובן כשסיימתי, הכל מיד התפרק כי פלסטיק לא מחברים עם דבק. זה השיעור הראשון שקיבלתי בבניית מודלים".
המוזיאון מחולק לארבעה חללים: מלחמות קדומות מלפני הספירה – הרומאים נגד ילידי אירופה הקדומים, הצבא הפרסי, האשורים, הבריטים נגד שבטי הזולו – ומלחמת העולם הראשונה. החלל המרכזי מוקדש כולו למלחמת העולם השנייה; החלל השלישי מלחמות משנות ה-50 עד שנות ה-80 והחדר האחרון מציג מלחמות מודרניות כולל מלחמת אוקראינה-רוסיה.
"אני דואג שהכל יראה בדיוק כמו שזה היה במציאות", הוא אומר ומצביע לעבר טיל טורפדו של הקומנדו הימי האיטלקי ממלחמת העולם הראשונה, "הסתובבתי במוזיאונים בעולם שמחזיקים טילי טורפדו וכל אחד מהם היה צבוע בצבע אחר. למה? כי ככה הוא חשב, או שזה הצבע שהיה לו זמין. נסעתי לגנואה באיטליה, שם קצין מחיל הים האיטלקי לקח אותי לבקר אלמנה של אחד ממפעילי הקומנדו שהבריטים נתנו לו לשמור לוח מכשירים מקורי של הטורפדו המקורי שנמצא בתחתית נמל גיברטלר לאחר המלחמה. קילפתי ממנו חתיכת צבע מלוח המכשירים כדי שיהיה לי הצבע המקורי והמדויק למודל שלי".
מה מקור המשיכה שלך לשחזור מלחמות היסטוריות?
"אני לא יודע. זה תחום מתסכל, קשה, מפרך, זה תחום שרק דפוקים בשכל נכנסים אליו כי אני תמיד רואה את אי הדיוקים והטעויות. כמות הקללות שיוצאות ממני בזמן העבודה יכולות למלא שעות של תוכניות רדיו", הוא אומר במידת הנאה מסוימת, "כרגע התחום הזה מעסיק אותי 18 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע כי הקמתי מוזיאון ואני המנקה, המתחזק, בנאי המודלים, מקבל האורחים והמחזיק בקשר עם גורמים בחו"ל".
שיאו של המוזיאון מצוי בדיורמות (מודל תלת-מימדי המציג את הנושא בסביבתו הטבעית; ע"מ) המשחזרות סצנות שיא מקרבות כמו כיבוש צרפת על ידי גרמניה, בסיס צבאי בדרום אפריקה, או הפלישה לנורמנדי. וכן הן מציגות חיילים, חלקם עם סיגריה בפה, נלחמים בשדה הקרב. "חייל במלחמת העולם השנייה בלי סיגריה בפה הוא לא חייל", הוא אומר ומתייחס לתהליך העבודה בו הוא יורד לרזולוציות לא נתפסות, "דבר ראשון, כשמגיע מודל צריך להכין לו תוכנית עבודה כי יש מודל בעל 50 חלקים ויש מודל בעל 3,000 חלקים. צריך להבין מה צובעים לפני ההרכבה ומה תוך כדי ומתי תולים חוטים ואיך מרכיבים ואחרי שהמודל בנוי וצבוע ונראה כמו צעצוע חדש, אני מתחיל את עבודת היישון: לעשות חלודה, לייצר בוץ, להדהות את הצבע, זאת עבודה שלא נגמרת".
"כל השגיאות שנעשו בהיסטוריה חוזרות על עצמן כמו שעון שווייצרי"
סצנת המיניאטורות בישראל מוכרת בעיקר על ידי אתר מיני ישראל שמציג את המדינה על ידי מודלים קטנים וגם ביוקנעם יש מוזיאון מיניאטורות, אך הייחודיות של המוזיאון בחיפה הוא שילוב של הידע ההיסטורי העצום שמחזיק דורון ביחד עם סבלנות ברזל וירידה לפרטים הכי קטנים, כך שבזמן שהוא מסביר וסצנת המלחמה נמצאת מול העיניים, יש תחושה שהקרב מתעורר לחיים.
המוזיאון, שנפתח בשנת 2018, נולד מתוך שיחה של דורון עם קציר בכיר בצי האמריקאי בשם ברוס סון, "הוא ראה את אוסף המודלים, את ספריית המחקר שלי והוא ידע שבעבר ניהלתי מוזיאון והמליץ לי לעשות משהו עם כל המודלים בארגזים לפני שגם אותי ישימו בארגז". הרעיון התחיל לקרום עור וגידים והמוזיאון היה אמור לקום בווירג'יניה ארה"ב עד שברוס חלה, נפטר ואיתו גם הרעיון.
בעבר, היו שני ניסיונות להעביר את המוזיאון מעבר לים, פעם אחת לאוניית ניו ג'רזי בארה"ב, ניסיון שלא צלח עקב הקורונה ובפעם השנייה למוזיאון הנוער והחינוך בסינגפור אך כשהנציג הסינגפורי הגיע למקום הוא נכנס להלם מכמות המודלים שלא העריך אותם נכונה. לגבי ניצול האוצר הבלום שנמצא בוויטרינות ביתו לטובת הקמת מוזיאון עירוני הוא אומר, "לא חושב שהעיר מסתכלת על המוזיאון כעל אוצר בלום", הוא מסייג, "לא היה לי שום קשר או דיבור עם נציגים מהעירייה".
מי הקהל שמגיע לבקר במוזיאון?
"מגיעים המון אנשים מחו"ל, קציני צבא זרים, ילדים שזוחלים על ארבע ומסתכלים על המיצגים למטה, מבוגרים שחלקם חוו את המלחמות המוצגות פה", הוא אומר ונזכר בביקור זכור במיוחד, "ביקרו אצלי ותיקי מלחמת וייטנאם, משני הצדדים של הלחימה. אחת המשלחות מוויינטאם כללה אישה קשישה ששירתה בווייטקונג, הסתכלה על סצנת הקרב והעירה שאין לה הערות, שככה זה היה, אחד לאחד".
מה אנחנו, מדינה במלחמה, יכולים ללמוד מהמלחמות ההיסטוריות שמוצגות פה?
"שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב, שכל השגיאות שנעשו בהיסטוריה חוזרות על עצמן כמו שעון שווייצרי וזה נראה כאילו מתאמצים לא ללמוד מהן. גם בפרל הרבור, מתקפת הפתע היפנית על הבסיס האמריקאי בהוואי, לא הבינו איך דבר כזה יכול לקרות וצעקו על גודל המחדל ותיאוריות קונספירציה החלו להתגלגל", הוא אומר ומשיב האם מניסיונו יש לנו סיבה לשמור על אופטימיות, "לא", הוא חורץ ומגיב למבע הפנים שלי, "אמרתי לך – מוזיאון היסטורי זה לא פינת ליטוף".
מה היית רוצה שהמבקרים יקחו מביקור במוזיאון?
"את הרצון ללמוד ולהתעניין. היום, אנשים כבר לא פותחים ספרים ואני אומר שברגע שאנשים ילמדו ויחקרו את ההיסטוריה, הם יסתכלו על החיים אחרת. בישראל לא אוהבים מוזיאונים כאלה, מוזיאונים שגורמים לך לחשוב ולשאול שאלות, ודווקא בגלל זה הקמתי את המוזיאון".
הכניסה בתיאום מראש בטלפון: 054-5451284.
