בגלריית הוואדי של סועאד נאסר-מח'ול נפתחה תערוכה לציון 40 שנה למותו של המשורר העזתי מועיין בסיסו, בה מציגים 26 אמנים מעזה. "בכל אמנות פלסטינית קיימת מחאה שרוצה להוביל לדו קיום של שני העמים", היא אומרת ואילו בעלה, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, מסכם: "מי שבאמת רוצה להיות חלק מהנוף של הארץ הזו צריך להיפתח לעולם של התרבות הפלסטינית, שאין להם ארץ אחרת מלבד זו"
כדי להבין את התערוכה "העצים עומדים מתים" שנפתחה במוצ"ש בגלריית הוואדי של סועאד נאסר-מח'ול לציון 40 שנה למותו של משורר מועיין בסיסו, צריך להבין את שירתו שמוצגת בספר הנושא את שם התערוכה המציגה אמנות מודרנית של 26 אמנים מעזה, ששניים מהם נהרגו עקב המלחמה. "בכל אמנות פלסטינית קיימת מחאה", אומרת נאסר, "אבל מחאה שרוצה להוביל לדו קיום של שני העמים".
בסיסו, יליד עזה, היה דמות מרכזית בספרות הפלסטינית, יצירותיו תורגמו למספר רב של שפות שנלמדות ברחבי העולם והספר העצים עומדים מתים נחשב לאבן דרך בספרות הפלסטינית. הספר מבטא את תחושת הדיכאון, האובדן וההרס שנגרם בעקבות הכיבוש והמלחמות אך גם את תחושת העמידות וההתמדה של העם הפלסטיני ומצליח לשלב בין כאבו האישי לכאב הקולקטיבי של עמו.
בשיא הצלחתו בסיסו השתמש בשיריו וביצירותיו כדי לתת השראה לעמו תוך כדי שיתוף פעולה וייעוץ למנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת ולמוסדות אש"ף. "ככל שאני מתקרב, ככה אני מרגיש זר", מקריאה נאסר את אחד משיריו של בסיסו התלויים על הקיר, "העומק במילים מבטא את החיפוש של העצמי בתוך המאבק הקולקטיבי ואת המאבק הנפשי של האינדיבידואל בתוך המאבק הפיזי של העם הפלסטיני".
"אי אפשר להגיד שאין קשר לגמרי בין התערוכה למלחמה"
למאבק הפלסטיני אין כרגע אוזן קשבת ותשומת לב בציבור הישראלי, בטח לא לאמנות המגיעה מתוך עזה שבימי המלחמה מצטיירת כמקור לטרור ולא כמקור להשראה. "אני הקמתי את הגלריה גם כדי לשמור את המורשת הפלסטינית של חיפה וגם כדי לעודד דו שיח וזה לא קל. זאת התמודדות יום יומית", מודה נאסר, ילידת חיפה, "אי אפשר להגיד שאין קשר לגמרי בין התערוכה למלחמה אבל המטרה הייתה לציין 40 שנה למותו של בסיסו ולחשוף את השירה שלו לדור הצעיר, גם הפלסטיני וגם והיהודי".
הדור הפלסטיני הצעיר שחי פה, גם חווה תחושת פליטות?
"אני לא יודע אם הם חווים תחושת פליטות", מצטרף לשיחה עיסאם מח'ול, בעלה של סועאד, שכיהן בשנת 1999 כחבר כנסת מטעם סיעת חד"ש, "הם יותר מרגישים כמו בעלי הבית. כמו שבסיסו הרגיש אז ולכן התערוכה רלוונטית עבורם".
התערוכה מציגה דיסוננס בין עזה הכתושה והמוחרבת שנראית על מסכי הטלוויזיה לבין הציורים הצבעוניים ומלאי החיים של האמנים המציגים. "למרות כל הכאב, ההרס והפליטות אתה עדיין רואה שאמנים עזתים מציירים פרחים, ילדים הולכים לבית הספר, תקווה לשלום. האנשים בעזה לא שונים מבני אדם אחרים, כולנו בני אדם. אני הכרתי את עזה יותר דרך המלחמה וגיליתי עזה מפותחת, בעלת אמנים שתפקידם הוא לא לבטא את המציאות סביבם והמציאות היא שיש מלחמה ואחת האמניות, היבא רקוט, נהרגה כתוצאה מהמלחמה".
התערוכה הזו היא יותר אופטימית או יותר פסימית?
"מגיל צעיר אני מציירת דו קיום, שלום ושותפות בין העמים אבל עכשיו אני מרגישה שזו הייתה אשליה", היא מודה בעצב, "התערוכה היא בינתיים פסימית כי אין אופק אבל אולי קצת אופטימיות שאמנים ואנשי רוח כמו בסיסו יכולים להוביל את העם הפלסטיני לבית משלו, לכל אחד מגיע שתהיה לו קורת גג משלו".
מה תגידי לקוראים שיתרגזו מכך שאת מציגה אמנות מעזה בזמן במלחמה?
"מי שיתעצבן מזה הוא לא רוצה לחשוב ולא רוצה להתמודד. אם אתה בן אדם חושב, תתמודד. כולם אומרים שהם רוצים שלום אבל אי אפשר שלום שאתה רוצה אותו רק בשבילך ולא בשביל עם אחר, לפחות העם שחי פה איתך", היא משיבה ומתייחסת לדו קיום החיפאי, "לא הרגשתי שינוי מסוים אבל אני בטוחה שבכל אחד מאיתנו, בגלל הטראומה, קיים ריחוק כלשהו".
בסיום השיחה, כשעה לפני פתיחת השערים של אירוע הפתיחה שלרובו יגיעו בעיקר פלסטינים, מסכם מח'ול, "האזנתי לתקשורת הישראלית שבה דיברו אנשים שלחמו בעזה והתפלאו שהיה כל כך הרבה דברים להרוס, שהתפלאו שיש בעזה תרבות וחיים ובניינים וחוף ים. מי שבאמת רוצה להיות חלק מהנוף של הארץ הזו צריך להיפתח לעולם של התרבות הפלסטינית שאין להם ארץ אחרת מלבד זו. מי שלא מבין את זה, לא מבין מה זה פטריוטיות ויישאר נכה רגשית ותרבותית כלפי הארץ הזו".
