למורה לצילום של עוזי פורת במכללת ויצו היתה אג'נדה ברורה על צילום רחוב – לצלם פילם אחד ביום. פורת לקח את זה רחוק והיה מצלם באובססיביות 3-2 סרטים כל יום. התוצאה – אלפי תמונות שחלקן עוד לא נחשפו של חיפה של שנות ה-80. לאחר 45 שנים הוא החליט לחפור בארכיון ולחשוף לאור, בינתיים בפייסבוק, את התמונות
לאחר 45 שנה בהם היו מאופסנים ללא שימוש, החליט הצלם עוזי פורת לחפור בארכיון הנגטיבים שלו ולחשוף לאור את גוף העבודה רחב ההיקף שצילם ברחובות חיפה של שנות ה-80. "בזמן האחרון יש לי פניוּת רגשית שמאפשרת לי לחזור לחומרים ישנים שלי", הוא אומר, "ממרחק הזמן, אני מזהה בגוף העבודה איכויות שלא זיהיתי אז".
פורת, 63, מקרית טבעון במקור, למד צילום במכללת ויצו בין השנים 1990-1986, במהלכם הוא התגורר במדרגות אהבת ציון בהדר עליון וחרש את העיר במשך שעות עם מצלמת ניקון, סרטי פילם שחור-לבן וצבעוני, סקרנות ונחישות לתפוס את הרגע המכריע. "בזמן הלימודים הגיע מורה בשם ראובן עטייה, שלמד צילום בארה"ב והגיע אלינו עם אג'נדה ברורה על צילום רחוב, בה צלם רחוב צריך לצלם סרט פילם אחד ביום (36 תמונות). אני הייתי מצלם באובססיביות שניים-שלושה סרטים ביום".
התוצאה – אלפי תמונות שחלקן עוד לא נחשפו של חיפה של שנות ה-80 בהן ניבטות עשרות דמויות מסתכלות למצלמה, סיטואציות יומיומיות שדרך העדשה של פורת נראות כלקוחות מסרט פילם נואר, פורטרטים אנושיים ובעיקר מין תמימות שלא ניתן למצוא כמוה היום. "ניסיתי לא להיתפס לקלישאות וללכוד רגע אותנטי לפני שהמצולם מצליח להגיב", הוא אומר, "הרעיון הוא שיהיה בתמונה סיפור שמחזיק מעבר לדמות המצולמת, גם אם הסיפור הוא קטן ומרומז".
"איך חיפה לא הופכת לבירת תרבות כמו תל אביב? זה מעציב אותי"
פורת, צלם במקצועו, יודע לספר מניסיונו על ההשתנות, או יותר נכון, אי ההשתנות של העיר חיפה. "אם אני מסתובב היום ברחובות של הדר, לא הרבה השתנה. אני מניח שהאופנה השתנתה, הדמויות השתנו, פעם היו טיפוסים חיפאים אחרים והיום יש יותר היפסטרים שלא היו אז. מה שכן נשאר זאת הסצנה האמנותית שתמיד הייתה בחיפה וגורמת לי לתהות איך חיפה לא הופכת לבירת תרבות כמו תל אביב? זה מעציב אותי".
ספר על חיפה של שנות ה-80.
"היה בחיפה משהו מאפשר, משהו הומני. אפשר לראות בתמונות מחוות בין אנשים ברחוב שאולי פשוט מסמנות את רוח התקופה".
יעיד על נכונות דבריו פריים אחד בו נראים שני נערים מחזיקים יונים בידיהם ועיניהן משדרות תום, "רגע אחד צילמתי אותם לפני שהם קלטו אותי ובשנייה אחרי, הם קלטו אותי ופשוט התמסרו לרגע. לפני שנים לא הייתי בוחר לחשוף פריים כזה, אבל עם הזמן אני מזהה בו איכות מסוימת".
יש פריים אהוב עליך במיוחד?
"יש תמונה שצילמתי בעדלאידע בשנת 1987 בה ילד מחופש לחייל. המבט המבולבל עם הנכחת הרובה קדימה כסמל לישראליות, יצרה תחושה גרוטסקית שמקפלת בתוכה את כל מה שאני אוהב בצילום רחוב".
"מגיע לפרויקט הזה יותר מאשר פרסום ברשת החברתית"
פורת נזכר באירוע חריג בו הוא ושותפו לסטודיו, אורי זינגר, נשלחו לצלם בניין מטעם ארכיון העיר ברחוב הבנים של אז. "ישבו שם כל חלפני הדולרים והיה שם טיפוס ענק, מטיל אימה שקפץ עלי, תפס אותי מרצועת המצלמה, אילץ אותי להוציא את הסרט מהמצלמה והחרים אותם. אבל לרוב, זה פשוט סוג של שיתוף פעולה שמייצר איזשהו קסם".
מה גרם לך, לאחר 45 שנה, לחטט בתמונות מפעם?
"אמנם התרחקתי מהתמונות אבל לא נפרדתי מהן. זה חי בי. השנים שבהן הייתי סטודנט לצילום בחיפה היו השנים הכי יפות שלי. הייתי בשיא הצילומי שלי. גם אחרי שנהייתי צלם מקצועי, אין פרויקט שריגש אותי כמו צילומי הרחוב האלה".
פורת בורר את התמונות וסורק מפילם לדיגיטל ובכל כמה ימים מעלה לעמוד הפייסבוק האישי שלו תמונה.
איזה תגובות אתה מקבל על התמונות?
"חזקות. גם חיפאים שמתחברים לתמונות מהפן הסנטימנטלי-נוסטלגי אבל גם חברים צלמים שמתרשמים מהעוצמה, מהתעוזה, מהתשוקה שעולה מהתמונות", הוא אומר ומתייחס לעוד מאות תמונות שלא מצא זמן להגיע אליהן, "צפויות עוד הפתעות, מגיע לפרויקט הזה יותר מאשר פרסום ברשת החברתית".
