בר כוכבא בדמותו המיתית הפך לדגם לחיקוי של מי שמבקש לבנות מדינה יהודית לאומנית, אך שוכח את ערכיה היהודיים, המוסריים והאנושיים לאור חזונם של נביאי ישראל. עלינו מוטל להאיר את הצד ביהדות שמאמין כי מנהיגות נמדדת לא רק בכוח, אלא ביכולת להקשיב, להרגיש ולפעול מתוך חמלה, ובכך לממש את דברי הנביא זכריה: לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י | טור אישי
ביום שישי הקרוב , י"ח באייר, נציין את ל"ג בעומר – יום שנקשר באתוס הציוני בדמותו של שמעון בר כוכבא ובמרד שנשא את שמו. במציאות הישראלית, בעיקר זו שנולדה עם הציונות במאה ה-19, הפך בר כוכבא לסמל של גבורה לאומית, לסמל המאבק של "מעטים מול רבים", ולדמות אידיאלית להחייאת הרוח הלאומית והפיזית היהודית.
אך השנה, בשעה שמלחמה כואבת וקשה נמשכת בישראל, בשעה שקולות יהודיים של קנאות קיצונית מאיימים ומאתגרים את כוחו של האתוס הדמוקרטי הישראלי, אינני יכול עוד לחגוג את בר כוכבא כגיבור.
ברור לי מדוע בחרו ראשוני הציונים להאדיר את שמו כמו גם את סיפור מצדה ובית"ר ואת גבורת המכבים. נרטיב לאומי בראשית דרכו זקוק לדמויות מופת, למיתוסים, ולוין קיפניס, גדול משוררי הילדים של התנועה הציונית, היטיב לבטא את רוח הזמן כשכתב:
אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,
בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.
אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,
עֵינֵי זֹהַר לוֹ.
הוּא הָיָה גִּבּוֹר,
הוּא קָרָא לִדְרוֹר,
כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,
זֶה הָיָה גִּבּוֹר!
גִּבּוֹר!
מיתוס זה מבוסס על הדחקה של זרמים וחלקים מהותיים ורבים של ההיסטוריה של עמנו. בר כוכבא, על פי תיאורי חז"ל היה לוחם חסר פשרות, משיחי וקנאי. רבי עקיבא האמין בו כמלך המשיח, אך לא מעטים מחכמי הדור – במיוחד לאחר חורבן המרד – התנערו ממנו וממורשתו.
מרד בר כוכבא, שנמשך 3 שנים, ייזכר כאחד האסונות הקשים ביותר בתולדות עם ישראל: מאות אלפי הרוגים, חורבן נוסף ליהודה, ואובדן כמעט מוחלט של הריבונות היהודית לאורך מאות שנים למעשה עד התנועה הציונית.
במקום חירות – תבוסה.
במקום שחרור – חורבן.
במקום גבורה – שכול.
ולא בכדי מוצג בר כוכבא בתלמוד כדמות שלילית, כשקרן בן שקרן, ועד לראשית התנועה הלאומית הציונית במאה ה-19 לא נקשר שמו לל"ג בעומר. ל"ג בעומר נקשר דווקא בשמו וחייו של רבי שמעון בר יוחאי, בהקשר אחר לגמרי.
היסטוריה זו, המודחקת כיום מאחורי מדורות ומופעים שונים של הדת היהודית, מהדהדת בעוצמה כאשר אנו עדים לקולות הקנאות הגוברים כיום בשיח בישראל. דמויות פוליטיות, דתיות ולאומניות גוזרות גזרות בשם הדת, משסעות את העם, מדברות גבוהה בשם אלוהים, אך פועלות לרוב בשמו של יצר השררה, הכוח והנקמה.
בר כוכבא בדמותו המיתית הפך לדגם לחיקוי של מי שמבקש לבנות מדינה יהודית לאומנית, אך שוכח את ערכיה היהודיים, המוסריים והאנושיים לאור חזונם של נביאי ישראל.
ואולי זו גם תמצית האתגר של דורנו: הזיהוי המוטעה בין גבורה לכוח. האם גבורה היא היכולת להילחם, או דווקא היכולת לעצור? האם היא כרוכה בדם ואש, או שהיא יכולה להתגלם במי שבוחר לבנות, להקשיב ולחמול?
עלינו להאיר את הצד ביהדות שמאמין כי מנהיגות נמדדת לא רק בכוח אלא דווקא ביכולת להקשיב, להרגיש ולפעול מתוך חמלה, ובכך לממש את דברי הנביא זכריה: לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י.
ההיסטוריה היהודית העמידה לנו דגמי מנהיגות אחרים מן הדגם של בר כוכבא, כגון רבן יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה; הלל הזקן שלימד ענווה וסבלנות; הנרייטה סאלד, אשת חסד שדאגה לחינוך ולבריאות; הרבה רגינה יונאס, פורצת דרך רוחנית בצל גרמניה הנאצית; חנה סנש שלחמה אך נשאה עמה את תפילת האדם בליבה. לא דמויות של כוחניות ונקמה אלא של עוצמה ורוח, של חזון מפוכח ואנושי.
גם הרב ד"ר ליאו באק, בשעתה הקשה והכואבת של יהדות גרמניה, לא בחר בדרך השנאה והקנאות אלא בגישה של מסורת הומניסטית יהודית. במרכז חינוך ליאו באק בחיפה אנו שואפים ללכת בעקבות אנשי חזון ומעשה אלו, ולכן השנה יוקדש ל"ג בעומר לבירור ערכי: איזה עם אנחנו רוצים להיות? איזו חברה ישראלית תתכונן כאן? האם נבנה כאן דמוקרטיה יהודית — דמוקרטיה במובנה העמוק והמוסרי, ולא רק המשטרי — או שמא נידרדר אל עבר עוד אסון שאולי כבר לא נוכל לו?
נכון, בר כוכבא, הקנאים, אלעזר בן יאיר ורבים אחרים הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות של עם ישראל, ולחלקם תרומה משמעותית ביצירה היהודית אז והיום. אולם האם נבחר בעבור ילדינו כמודל לחיקוי את דמותם של הלל הזקן, הרב ליאו באק, חנה סנש ויוחנן בן זכאי, או את דמותו של בר כוכבא, הקנאי שחלם על חירות אך הביא חורבן?
היהדות הביאה לעולם כבר בפרק הראשון של התורה את בשורת השוויון בין כל בני האדם באשר הם, אשר נבראו בצלם אלוהים. ספר שמות מביא לעולם את בשורת החירות כערך עליון של חיים בעלי משמעות, ולאחר חורבן בית המקדש נולדה הקהילה היהודית – בית הכנסת. אותו מבנה חברתי שבנוי על אחווה ועל סולידריות, אשר ביכולתם לעגן את החירות והשוויון, ולהגן עליהם מפני היותם מוקצנים ושליליים. אלפיים שנה לאחר מכן היה דגלה של המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון ואחווה".
במאה ה-20 אימצה ארצות הברית של אמריקה את ערך החירות והפכה אותו לקפיטליזם היוצר אי שוויון ופערים בחברה. ברית המועצות אימצה את ערך השוויון, והפכה אותו לעול בלתי נסבל על כתפי האנשים, ולעיוות מוסרי עמוק בדמות איבוד חרויות האדם. ובין החירות והשוויון נשכחה לה האחווה מאחור, זנוחה, ממתינה לגאולה.
ל"ג בעומר, כמו כל חג ומועד, הוא אפשרות חינוכית גדולה של בירור ערכי ושל חשבון נפש עמוק – לאן דרכה של התנועה הציונית בעת הזאת ומהם תפקידנו ושליחותנו בעולם.
בתפילה להשבתם של כל החטופים במהרה בימינו לביתם, למשפחתם, לארצם ולמולדתם.
הכותב הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך וקהילה ליאו באק, איש חינוך שהחל את עבודתו במוסד החינוכי בשנת 1989 ומילא שורה ארוכה של תפקידים לאורך שנות עבודתו.
