התערוכה החדשה "מִנֶּגֶד הָמָה הַיָּם" לוקחת את ז'אנר השירה, שנחשב אליטיסטי, ומנגישה אותו לציבור הרחב, כאשר 50 שירים שנכתבו על חיפה מוצגים על גבי תחנות אוטובוס בשכונות שונות ברחבי העיר. רותם עטר, מקום לשירה: "התערוכה היא רק טעימה מתוך הספרות והשירה הרבה שנכתבה על חיפה"
התערוכה החדשה "מִנֶּגֶד הָמָה הַיָּם" חוגגת את השירה העשירה והמגוונת שנכתבה על העיר חיפה לאורך השנים ומציעה מבט פואטי על העיר בעבר, בהווה ובעתיד. התערוכה לוקחת את ז'אנר השירה, שנחשב אליטיסטי, ומנגישה אותו לציבור הרחב, כאשר 50 שירים שנכתבו על חיפה מוצגים על גבי תחנות אוטובוס בשכונות שונות ברחבי העיר.
התערוכה היא שיתוף פעולה בין עיריית חיפה, מינהל חינוך תרבות וספורט – אגף התרבות ומקום לשירה בשוק תלפיות ומאפשרת לקוראים רגע של התבוננות, של שהייה, של חיבור לנופי העיר, לזכרונות ולהוויה החיפאית המיוחדת. "שירה היא דבר חי, דינמי, שנוצרת מתוך החיים וצריכה להתכתב איתם", אומרת אוצרת התערוכה ובעלת מקום לשירה, רותם עטר, "התערוכה היא רק טעימה מתוך הספרות והשירה הרבה שנכתבה על חיפה".
בפרויקט משתתפים משוררי עבר כמו זלדה, נורית זרחי ונתן זך ומשוררי שירה עכשווית כמו ג'ודת עיד, עומרי זיידנברג וכרמית רוזן. עטר מסבירה שהרעיון לתערוכה נולד מתוך העדר ידע על ספרות ושירה שנכתבה על חיפה: "קל יותר לדעת איזה שירים נכתבו על ירושלים ותל אביב, אך לא יודעים מספיק על השירה שנכתבה על חיפה".
כשכותבים על חיפה, על מה כותבים?
"הטבע הנרחב של הר הכרמל, הים והמפרץ נוכח בשירים ומעניק לחיפה ממד רוחני. לדוגמה, השיר 'רחוב ים' של מרגו פארן ו'הכרמל האי-נראה' של זלדה מדגישים את ההרמוניה בין האדם לטבע, המאפשרת התמזגות לכדי מהות אחת".
נושא נוסף בשירים הוא המאבק להישאר בחיפה ולא לעזוב לערים אחרות כמו תל אביב או ברלין, "יש דיאלוג בין חיפה לערים אחרות, שבו קיים מאבק פנימי על הישארות בעיר והגדרתה דרך מה שהיא איננה. למרות המשיכה לערים קוסמופוליטיות, יש דבקות להישאר בחיפה".
נושא הרב תרבותיות והקיום המשותף עולה מן השירים?
"יש הרבה עיסוק בערבוביה של העיר: ברב תרבותיות, בחומריות הפשוטה של החיים המתערבבים עם היכולת להרים את הראש ולראות את הירוק של ההר ואת הכחול של הטבע שלרגע מוציאה אותנו מהחיים היומיומיים וגם מחזירה אותנו לכאן ועכשיו".
את פעולת ההתעלות מעל המולת החיים, שכפלה התערוכה בכוונת מכוון, כאשר ההמתנה הסתמית בתחנת האוטובוס תהפוך בזמן קריאת שירה לרגע כמעט רוחני. "הצורה של הפרויקט מגלמת את מהות השירה", מסבירה עטר, "השירה מציעה לקחת את הרגע בזמן ההמתנה בתחנת האוטובוס, ובמקום לגלול בטלפון באופן אוטומטי, להרים את המבט, לקרוא את השיר, להתבונן בעיר וכך ליצור רגע של חיבור בין הקורא לבין סביבתו".
למה לא תרגמתם לעברית שירים בערבית וברוסית?
"הרחוב שלנו הוא בלי תרגום, הוא מרחב ציבורי שבו מתקיימות כל השפות ביחד ולפעמים אנחנו לא מבינים. רצינו להעביר את החוויה הזו גם בשירה וגם אולי לעמת את החוויה של לקרוא משהו ולא להבין אותו, שזו חוויה של הרבה אנשים בעיר הזאת אל מול השפה העברית", היא אומרת ומתייחסת לשפה הערבית שבזמן מלחמה טעונה ברגש שלילי, "בתקופה בה אנשים בעיר מפחדים או מצניעים את השפה הערבית, חשוב לי להנכיח את השפה הערבית דרך הפואטיקה".
הפורמט של שירה על תחנות אוטובוס אילץ את עטר לבחור שירים באורך המתאים לגודל התחנה. "יש הרבה יותר שירה על חיפה ממה שיש בתערוכה", היא מציינת, "הכמות הגדולה של שירה על חיפה לא הפתיעה אותי כי הקהילה של מקום לשירה מורכבת מאנשים שגרים בעיר וכותבים עליה. יש משהו טבעי ברצון של האדם לכתוב על המקום שבו הוא חי כמרכיב שמגדיר את הזהות, ובחיפה הצורך להצדיק את המגורים בעיר הוא משמעותי".
