את מקצוע החריטה החל שאול לוי בטעות. בהתחלה הוא חרט במתכות וכשבעל הבית פרש, הוא רכש את המקום ועבר לחרוט בעץ צעצועים אמנותיים לילדים. עכשיו, בגיל 85, לאחר 45 שנה הוא החליט לפרוש. את הצעצועים שנותרו על המדפים בבית המלאכה ברחוב שיבת ציון, הוא מוציא למכירת חיסול
אחרי 45 שנה בהן פוקד שאול לוי את בית המלאכה שלו לחרטות עץ אמנותית ברחוב שיבת ציון 24 הוא החליט לצאת לפנסיה, להחזיר את דמי המפתח לבעלי הנכס ולמכור את צעצועי העץ שנשארו על המדפים במכירת חיסול מיוחדת עבור הקהל הרחב. "במשך כל השנים העבודה לימדה אותי מה זה סיפוק, בלילה אני חולם על הצעצועים שיצרתי", הוא אומר ומוסיף, "המלחמה החלישה את העסק והכאבים ברגליים הכריעו אותי. אני מזמין את כולם לבוא, להתרשם ולקנות בחצי מחיר ממה שנשאר".
לוי, בן 85, שיערו הלבן שופע ובריא ועיניו הכחולות נוצצות כשהוא נזכר בראשית דרכו. "התחלתי את המקצוע בטעות. עברתי ברחוב, שאלתי את היהודי המבוגר שהיה פה בחנות אם הוא מחפש חרט, הוא השיב בחיוב ושאל אם אני חרט? עניתי שכן למרות שלא היה לי מושג. למחרת הגעתי לעבודה, ניגשתי למחרטה, בעל הבית נתן לי חתיכות פלדה שאחתוך אותן לפי מידות לבקשת הלקוח. ביקשתי ממנו שידגים איך הוא חותך את החתיכה הראשונה כדי שאראה ואלמד ואת השני אני כבר חרטתי בעצמי. הוא הסתכל על חתיכת הפלדה ואמר לי 'יפה, התקבלת'".
לוי המשיך עוד שנים במחרטה עד שבעל הבית היהודי החליט לפרוש. הוא קנה את העסק והמיר את הפלדה בעץ. "אמרתי לעצמי שחריטה כבר אין הרבה אז פיתחתי את הנושא של משחקי עץ לילדים. תראה את זה", הוא מצביע לעבר מדפים עמוסי מכוניות קטנות, טרקטורים, עגלות, אופנועים וסוסים עשויים עץ, "הכל עבודת יד. היצירה של בעל מלאכה נותנת אושר, סיפוק, אלה מקצועות שהולכים ונעלמים. אתה יודע מה זה לקחת עץ גולמי ולהפוך אותו לצעצוע? הלב כואב לי שאני צריך לסגור".
אז למה לסגור?
"קשה לי כבר לעמוד על הרגליים", הוא אומר ומציין את מחלת הפוליו שתקפה את רגלו השמאלית בגיל שנה, "אמא שלי עליה השלום לקחה אותי לטיפולים בגיל שנתיים, קיבלתי מכות חשמל ברגל שגרמו לי לצרוח אבל זה לא הפריע לי לשחק כדורגל בבית"ר חיפה כשהייתי בן 15 ולעבוד עד גיל 85".
לוי, בן הזקונים למשפחה בת עשרה אחים ואחיות, נולד ברחוב השומר סמוך לשוק תלפיות כאשר ישראל עוד הייתה פלשתינה והיחסים בין יהודים לערבים היו נראים אחרת. נראה שרחוב שיבת ציון, המכיל בתוכו בעלי מלאכה מדתות שונות, הצליח לשמור במשהו על היחסים מאז. "יש לי פה חברים מוסלמים שהם כמו אחים, אין יום שאין מישהו שלא בא לשבת איתי ולאכול צהרים ביחד. אנחנו לא מדברים מילה נגד המדינה אלא רק בעדה".
מה העבודה במשך כמעט חמישה עשורים לימדה אותך?
"לימדה אותי איך מרגיש סיפוק. אני מבסוט על הדרך שעשיתי ועל איך ידעתי להתפתח מדבר לדבר", הוא אומר ומשיב לשאלה מה יעשה בזמנו הפנוי לאחר עידן העבודה, "אלך לשבת עם הפרלמנט הקבוע שלי ואתגעגע לאווירה של בית מלאכה".
