ביום שאחרי נפילת הטיל ניתן לחוש בבירור את אווירת ההלם, הדאגה, החרדות וחוסר הוודאות ששוררים ברחוב שנפגע מרסיסים בנווה שאנן. התושבים עוד אומדים את הנזק שנגרם להם, בעיקר ברכוש, ומתקשים לעכל את שעברו. "אני לא יודע לאן אני הולך מפה", אומר הילל, אחד התושבים, ואלה בת ה-70 מוסיפה: "רק לפני שנתיים שיפצנו את הבית"
בתי מגורים הרוסים טוטאלית, מכוניות מפויחות ומנופצות, תושבים הלומים עם מזוודות בידיהם ואווירה של הלם מהולה בטראומה. אחד מהרחובות הראשיים בנווה שאנן הוא זירת אירוע שלא נראתה בחיפה שנים רבות. כ-60 תושבים פונו מבתיהם ושוכנו זמנית במלונות בעיר, לאחר שנאלצו לעזוב את ביתם.
"ישבנו כל המשפחה, אישתי וארבעת הילדים במקלט, ופתאום אני שומע בום מטורף שבחיים לא שמעתי", משחזר תושב הרחוב הילל זגורי בעת שהוא מפנה את רכבו שניזוק מהטיל שנפל אמש (ראשון) ברחוב, "החשמל קופץ, הילדים נבהלים, צעקות. חיכיתי כמה דקות עד שהוצאתי את הראש החוצה וראיתי כדורי אש מחוץ לבית. פחד נוראי".
זגורי, מה מצב הבית עכשיו?
"קשה. הרבה זכוכיות, הרבה שברים. להגיד לך את האמת? אני לא יודע לאן אני הולך מפה".
"החושך בבית סימן לי שקורה משהו. פרצתי בבכי"
בביתו ההרוס, על ספת מלאת זכוכיות, גולן ונונו בן ה-54 יושב ומעשן סיגריה. "עכשיו חזרתי מבית חולים אחרי שרסיסים מהחלון פגעו בי. אני בחרדה מוחלטת", הוא אומר, "ישבתי לבד בממ"ד בזמן שאישתי והילדים נמצאים בחו"ל ופתאום הדלת עפה עלי. קיבלתי סחרחורות. מפחיד, לא קל. אני לא מאמין שאני עומד על הרגליים ומדבר איתך, אני עדיין בשוק".
ובבניין הסמוך, אלה פרנקו בת ה-70 מתחילה לאסוף את השברים. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל לנקות", היא אומרת, "כשישבתי בממ"ד ושמעתי את הבומים לא חשבתי שזה בכלל אצלי בבית. בשלב כלשהו שמעתי קולות בבניין, פתחתי את דלת הממ"ד והחושך בבית סימן לי שקורה משהו. יצאתי, כל הרצפה מלאה בזכוכיות שאני דורכת עליהן. פחדתי שיש חור ברצפה שאפול בו, זה היה נורא, פרצתי בבכי".
בבוקר שאחרי נפילת הטיל, איך את מרגישה?
"זה נקלט ולא נקלט אצלי, קשה לי. רק לפני שנתיים שיפצנו את הבית אבל אני בסדר, נעבור גם את זה".
