המסלול של יוכי מוֹרְחַי היה קבוע מראש כבת למשפחה חרדית, אך לה היו תוכניות אחרות. בכיתה י' היא החליטה להיות רופאה ועברה לא מעט מכשולים – כשהראשון שבהם לימודי מכינה לפני שמלאו לה 18 – בדרך לתואר הנכסף. בשבוע שעבר היא סיימה את לימודי הרפואה בטכניון ובקרוב תחל התמחות באורתופדיה בבית החולים שיבא
הבחירה בלימודי רפואה, ממסלולי הלימוד הארוכים והמפרכים ביותר, היא תמיד בחירה מורכבת, אבל עבור ד"ר יוכי (יוכבד) מוֹרְחַי מדובר במורכבות כפולה ומכופלת. היא גדלה למשפחה חרדית בבת ים ולמדה במוסדות חרדיים שבהם אין בחינות בגרות ורוב הבוגרות ממשיכות ללימודי תעודה בגננות או ניהול חשבונות. היא, כתולעת ספרים מגיל צעיר, נחשפה בספרים לעולמות חדשים, וכבר בכיתה י' החליטה להיות רופאה.
"התחלתי לבדוק ברשת מה צריך בשביל זה, והבנתי שאצטרך פסיכומטרי ובגרות או מכינה", היא נזכרת איך בגיל 17 וחצי נסעה לאוניברסיטה העברית לברר על מכינה, והיועצת אמרה לה: "את צעירה מדי, המכינה מיועדת לבני 18 ומעלה". מורחי התעקשה ביקשה אישור מיוחד וקיבלה אותו. "כך התחלתי קדם מכינה. זאת הייתה הכיתה המעורבת הראשונה שלי – גברים ונשים באותה כיתה – וקשה לתאר איזה הלם זה עבור מי שלמדה תמיד רק עם בנות", היא משחזרת. מהקדם מכינה המשיכה מורחי למכינה עצמה וסיימה אותה עם ידע המקביל לחמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית.
מאחר שבי"ב היא השלימה גם את המבחנים הפסיכומטריים היא הייתה מוכנה כעת לאקדמיה, ובאופן ספציפי ללימודי רפואה. "ושוב הגיל שלי כמעט הרס לי, כי הייתי רק בת 18 וחצי, מוקדם מדי ללימודי רפואה מבחינת התקנון. שקלתי ללכת לשירות לאומי במד"א, אבל הרעיון של שירות מעורב הלחיץ את אמא שלי". הפשרה שנמצאה הייתה לימודי תואר ראשון בתחום אחר והיא בחרה במסלול המאתגר של תואר כפול בכימיה ובביולוגיה, עדיין באוניברסיטה העברית.
"כדאי לציין שגם המגורים במעונות לא היו משהו מובן מאליו עבורי ועבור המשפחה שלי", אומרת מורחי ולמי שתהה, היא מתארת את תפיסתה הדתית: "לא יצאתי בשאלה – אבל אני תמיד מחפשת תשובות". לאחר שנתיים בירושלים היא הגישה מועמדות ללימודים בפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט – והתקבלה. בשנה הראשונה היא התגוררה במעונות אבל בשנה השנייה היא עברה למגורים בשכירות עם שותף, עוד צעד יוצא דופן בקהילה שלה. ואם לא די בכך היא גם אימצה כלב נחייה.
"כל אלה דברים שאינם מקובלים בחברה החרדית, אבל אלה הבחירות שלי," היא אומרת, "והמשפחה שלי כיבדה אותן תמיד, גם כשהיה קשה. עבורי כלב זה שותף, עוגן בחיים, ודרכו הגעתי לאנשים ממש מדהימים שפגשתי בגינות כלבים בטכניון ובמקומות אחרים".
הבחירה הגדולה האחרונה, ואולי החשובה מכולן, הייתה הבחירה בבעלה לעתיד. הם כבר גרים יחד והחתונה תתקיים במרץ 2026. הוא בכלל חילוני, בוגר הטכניון (פיזיקה) והם הכירו בזכות אותו שותף שלה לדירה הקודמת ובזכות חדר הכושר בטכניון. "אמא שלי חשבה שאצטרך לבחור – כלב או בעל – אבל אני נשארת עם שניהם".
כיום עובדת מורחי ברמב"ם ובקרוב תעבור עם בעלה להתמחות באורתופדיה בשיבא. הבחירה באורתופדיה, שנבעה ממשיכתה לעולם הכירורגיה, התחזקה מאוד בעקבות המלחמה וריבוי הפצועים הנזקקים לשיקום אורתופדי. "נעשים שם דברים ממש מדהימים, ואני רוצה להיות חלק מזה," היא אומרת.
