בר אליהו שמלה: "אני שמן. שמן ומיוחד ומלא בכל טוב"

בשורת התיאור בעמוד הטיקטוק שלו שנקרא barshmla22 כתב בר אליהו שמלה: "בטן מלאה, לב פתוח, פה בלי פילטרים. תזהרו ממני". בטיקטוק, במקום הכי חשוף, מספר שמלה את סיפור חייו מחולק לפרקים אשר זוכים למאות אלפי צפיות.

הוא רק בן 22, בן העיר נשר, אך סיפור חייו הסבוך יכול לפרנס סדרה בהמשכים, אולי אפילו ספר. בינתיים, עד שזה יקרה, הוא רוצה לעמוד מול בני נוער ולספר להם את סיפורו האישי, מתוך אמונה אמיתית שהוא יוכל לשנות חיים. אתמול (שני) הוא פרסם פוסט מאוד רגיש וחשוף בעמוד הפייסבוק שלו בצירוף תמונה וביקש עזרה בתפוצה: "אני מחפש כעת בתי ספר ומסגרות חינוכיות שאוכל להגיע אליהן בהתנדבות מלאה ולהעביר את ההרצאה שלי. אם אתם מכירים מנהלים, יועצים או מורים שירצו לתת לתלמידים הזדמנות לשמוע הרצאה מעוררת השראה על כוחו של האדם לקום, להילחם ולהצליח, אשמח אם תחברו אותי אליהם". 

בפוסט כתבת: "אני מאמין שהסיפור שלי לא שייך רק לי. הוא שייך לכל מי שחווה קושי". רוצה לשתף?

"אם היית שואלת את בר הילד לפני כמה שנים, לא הייתי מאמין שאני אוציא את המילים האלה מהפה. אמא שלי, שהיתה מוכנה לעשות הכל בשביל להגן עלי, גידלה אותי כאם חד הורית".

אבא לא היה בתמונה?

"אבא לא היה בתמונה, הוא היה אבא מאוד מתעלל, אבל לא הבנתי את זה אז".

בה, או בך?

"בי והיא לא ידעה. ההורים היו גרושים וכשהייתי הולך אליו, הוא היה מכה אותי, מרביץ לי ופעם אחת הוא חנק אותי עם כרית ולא יכולתי לנשום. לי היתה חסרה דמות אבא, אבל לא התלוננתי. אמרתי לעצמי שזה בסדר".

למה לא סיפרת לאמא?

"ידעתי שהיא תעשה הכל בשבילי ופחדתי שהוא יפגע גם בה. מספיק שהוא פוגע בי, לא צריך שהוא יפגע גם בה. אמא שלי, גם כשהיא היתה מאוד חולה היתה הולכת לעבוד, כשהמשכורת חצי מעוקלת, כדי להביא לנו, לאחותי הגדולה נופר ולי, אוכל הביתה כי היינו במצב לא טוב. כשאני אומר שהיא אמא לביאה, זו אמא לביאה מכל הבחינות. אם היו מקללים אותי בבית הספר כמו שעשו לי בגלל המשקל, היא היתה מגיעה ורבה עם המנהלת ודואגת לי. עשתה הכל בשבילי".

ספר על אמא.

"אם לא הייתי עונה לה לטלפון, היא היתה מתקשרת למנהלת, לשומר, למזכירה, למחנכת שלי, לכולם".

סיפרת לאמא על אבא?

"רק אחרי שהוא נפטר, כשהייתי בן 16. זה תפס אותי בבום, כמה ימים לפני פסח ופתאום חשכו לי העיניים. הייתי אמור לפגוש אותו באותו יום, היתה לי תחושה לא טובה והתקשרתי אליו בבוקר, הרגשתי שמשהו קרה. ישבתי עליו שבעה בבית ואני לא אשכח את הרגע שעליתי לקבר שלו עם אמא ואמרנו לו 'מחול, מחול, מחול'. בהלוויה לא הייתי, כי הייתי פחדן, לא רציתי לראות איך קוברים אותו".

קפצת כמה שנים בזמן, בוא נחזור לגיל 6.

"כשהייתי בן 6 עברתי מוות קליני. השקד השלישי שלי התנפח, בלעתי את הלשון והייתי מורדם ומונשם כמעט חודש. אבל איכשהו הרגשתי שאני בהכרה מלאה, ראיתי הכל מלמעלה כזה, לא יודע איך להסביר את זה ובאמת התעוררתי".

וכשיצאת מזה, חזרת למסגרות כרגיל?

"חזרתי בהדרגה כי הייתי צריך ללמוד הכל מחדש, איך ללכת, איך לאכול, איך לדבר. המוח פשוט התרוקן והייתי צריך ללמוד הכל מהתחלה. לא אשכח את הפעם הראשונה שהצלחתי ללכת לבד, זו היתה תחושה מדהימה".

"אמא היתה הפינה שלי כשקשה שלי, החברה הכי טובה, הבן אדם שאני הכי אוהב"

שמלה היה ילד מרדן שלימודים לא היה בראש מעייניו. הסוויץ' הגיע דווקא מכיוון לא צפוי, לאחר שעבר ללמוד בבית הספר אמי"ת בעכו. "היו לי רק שני אנשים שהאמינו בי – אמא שלי שהיתה יותר מדי מגוננת והמחנכת שלי מרגנית, שעד היום אני בקשר איתה".

הוא קיבל פטור משירות צבאי בגלל משקל עודף ובעיות רפואיות שנלוו לכך. לדעתו ההשמנה היא קודם כל תורשתית, אך אצלו החלה כאכילה רגשית. "היה לי חוסר  בדמות אב וברור שיהיה לי חסך וכן, אכלתי המון", אומר בכנות מי שבשיאו שקל 250 ק"ג כשהיה בן 20 והיום שוקל 30 ק"ג פחות. כשנשאל איך הוא נראה הוא עונה: "אני שמן. שמן ומיוחד ומלא בכל טוב. אני חריג בנוף אבל זה אומר שאני הכי יפה בעולם".

לא ניסית להילחם במשקל?

"נלחמתי ואני נלחם עד היום. ניסיתי זריקות, 3 פעמים רציתי לעשות ניתוחים וברחתי ברגע האחרון כי לא ידעתי מה יהיה. פחדתי. אי הוודאות הורגת אותך בסופו של דבר.

לאט לאט וככל שהשנים חלפו הבנתי שאכילה רגשית זה לא הפתרון והתחלתי לדבר על זה. וזה עוזר. זה עושה לי כיף, אני עושה הליכות, אני אוכל פחות".

גם על גיוס לצה"ל נלחמת.

"נלחמתי והתקבלתי ליחידה שהכי רציתי – דובר צה"ל שזה היה החלום שלי מגיל קטן, אך לצערי, אמא הרגישה לא טוב והייתי צריך לכלכל את הבית, לדאוג לפרנסה. אני, המפונק, שאני אצא לעבוד? זה אירוע נדיר אבל התחלתי לעבוד בהוט שהפך לבית השני שלי. התגייסתי ב-29 בספטמבר 2021 והשתחררתי בדיוק שנה אחרי. אמא נפטרה בחודש פברואר, תוך כדי השירות בזמן שהייתי איתה בבית".

היית איתה?

"התעוררנו בבוקר, היא שתתה קפה, אני שתיתי שוקו – עוד לא הגעתי לשלב ההתבגרות – ובצהריים היא הלכה לישון. בדיוק החלמתי מקורונה ולפני שיצאתי למשמרת, אמרתי לה 'ביי, אני אוהב אותך', אבל היא לא ענתה. ראיתי אותה ללא רוח חיים ואני, עם כל המשקל שלי, מאוד קשה לי לתפקד, במיוחד להתכופף ולעשות החייאה. איכשהו, התקשרתי למד"א, הורדתי אותה לרצפה והתחלתי לעשות לה החייאה עד שהם הגיעו. זה לקח נצח וכשהגיעו התמוטטתי על הרצפה. איכשהו הם הצליחו להחזיר לה דופק ואמרו לנו להתפנות לכיוון בית החולים. לי היתה הרגשה שזה לא זה וצדקתי. כמה דקות אחר כך הם קבעו את מותה. כשגיליתי את אמא ככה לקחתי את זה קשה. אמא היתה החברה הכי טובה שלי, היא עשתה הכל בשבילי, הפינה שלי כשקשה שלי, הבן אדם שאני הכי אוהב. הרגשתי שהעולם נפל".

ואיך ממשיכים מפה?

"היה מאוד קשה. עד שמצאתי את המקום הטוב והנוח שלי, גם עבודה, גם צבא ואז התחילה פוסט טראומה שמתבטאת בהתקפי חרדה מאוד חזקים. אני מטופל בקהילה, נפגש עם פסיכולוגית פעם בשבוע וגם עם פסיכיאטרית. רועי לוי, ראש עיריית נשר ומחלקת הרווחה עוזרים לי, יש לי עובדת סוציאלית שמלווה אותי מהיום הראשון. את האמת, אני כבר לא עובד ארבעה חודשים. יש לי גם פריצות דיסק וזה מקרין לי לרגל ואני לא יכול לתפקד. אז חוץ מלצאת לבדיקות או הידרותרפיה שאת זה אני גם בקושי עושה, אני לא יוצא".

אל תוותר.

"אני מנסה לצאת להליכות אך נופל כל פעם. לאט לאט אני בונה את עצמי ואני לא מתייאש. כל שבוע אני אומר לעצמי 'בר, אתה תחזור עוד שבוע לעבודה עם כוחות, אתה תילחם על עצמך', כי אמא שלי לא היתה רוצה שאני אוותר על עצמי, אני גם לא הייתי רוצה ליפול. אם הייתי רוצה ליפול לא הייתי עושה שום דבר למען עצמי. לא הייתי הולך לפסיכולוגית, לפסיכיאטרית, לא הייתי עושה דבר".

"הריפוי הכי טוב שיכול לעזור לי, לדבר על הסיפור שלי, להעביר כוח לילדים"

הוא מתגורר עם אחותו ומשפחתה וקורא לה "עמוד התווך שלי". יש לו חברה ממש טובה, דנה קלשטיין, שגם עוזרת לו המון וחבר מבית הספר שקוראים לו אליה שהיה שם בשבילו כשאמו נפטרה. "לפני  שקבעו את המוות של אמא התקשרתי אליו ואמרתי לו שהוא חייב לבוא לפה כי אני מאבד את זה, את השפיות הכוונה".

איך עלה לך הרעיון לעשות הרצאות?

"עוד כשהייתי ילד העברתי הרצאות בפני אנשים מאוד חשובים, גם ביוטיוב יש עלי סרט והעברתי הרצאה בזום בתקופת הקורונה. הפאשן הזה לחזור זה קרה דווקא בקטע הכי מצחיק שיש, זה בא לי באמבטיה. התקלחתי ואמרתי לעצמי שאני חייב לחזור לעשות את זה כי זה הריפוי הכי טוב שיכול לעזור לי, לדבר על הסיפור שלי, להעביר כוח לילדים. את יודעת שיש המון ילדים שמתאבדים כי מעירים להם על המשקל? ואני עושה פה את התיקון הזה".

פנו אליך אנשי הוראה בעקבות הפוסט.

"פנו אלי מלא ואני כל כך שמח שאני יכול לעשות משהו טוב. זו השליחות שלי. אני הולך לקחת את זה כפרויקט דגל, במיוחד לאנשים שאין להם יכולת לעשות את זה. לי יש יכולת כי נכוויתי מלא פעמים. אני קורא למערכת החינוך, במיוחד עכשיו, בזמנים של הצקות ברשת וחרמות, בואו תנו יד על מנת שנשנה את זה. ילדים היום במדינת ישראל לוקחים את החיים בגלל שמציקים להם, בגלל שמתבריינים עליהם וזה לא צריך להיות כך. אני מאוד סבלתי מבריונות ברשת. כשהייתי ביסודי סבלתי בבית הספר, אך בחטיבה ובתיכון זה היה פחות, כי מצאתי את עצמי כדמות מפתח, כדמות דומיננטית ולא לרעה".

מישהו כתב לך שאתה לא צריך לעשות הרצאות בהתנדבות, כי מגיע לך תשלום.

"אני רוצה לעשות זאת ולא בשביל לקבל שכר. השכר שלי זו המצווה שלי. עצם זה שתלמיד אחר ישמע את הסיפור שלי ויקבל ממנו השראה, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות".

משהו לסיום?

"אני ילד שבא מפריפריה, מתמונה מאוד קשה של אין אוכל בבית. שאתה צועק לאמא שלך בטלפון שאתה רעב והיא בעבודה ולא מצליחה לעזור, כי היא לא יכולה לעזוב. להיות מי שאני היום – עומד על הרגליים – עוד מעט מסיים תואר ראשון במכללת גליל מערבי ותכף מסיים לימודי תעודת הוראה מהאוניברסיטה הפתוחה – להיות הבן אדם הזה, זה הכל בשבילי. המשפט הכי גדול שאפשר להגיד זה 'כל בן אדם צריך רק בן אדם אחד שיאמין בו', אבל בי האמינו שתיים, אז כנראה הצלחתי".

יש לך גם את אחותך שתומכת וחברים.

"גם אחותי, נכון, אנחנו לא רוצים להסתבך איתה (צוחק)".