יום הכיפורים, יום עם הילה ייחודית משלו, שמלווה אותנו כבר 3,000 שנה מאפשר לנו להתמלא בכוחות ובתקווה לקראת השנה החדשה. עדיין קשה בימים אלו, במלאות שנתיים למלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, לדבר על תקווה שהיא, כך במסורת היהודית, תוכנית עבודה ומחויבות לתיקון עולם | טור מיוחד
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם (יהודה עמיחי).
הערב ייכנס היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, היהודי, ובמידה רבה גם הישראלי. למשך יממה יידמו הרחובות, וכולנו נקבל שוב הזדמנות של פעם בשנה להיות ברגעי שקט, בהתבוננות פנימית, במנוחה לנפש ולרוח. מנוחה שקשה מאוד לייצר אותה תמיד, ובוודאי בשנתיים האחרונות.
יום הכיפורים, יום עם הילה ייחודית משלו, שמלווה אותנו כבר 3,000 שנה. יום שמזמן לנו עצירה לאומית ואישית, חיבור למסורת עתיקת יומין לזהות ציונית, יהודית וישראלית משמעותית, ומאפשר לנו להתמלא בכוחות ובתקווה לקראת השנה החדשה.
עדיין קשה בימים אלו, במלאות שנתיים ימים למלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, לדבר על תקווה. בישראל ובתפוצות כאחד אנחנו נושאים יחדיו כאב, אובדן, פחד וזעם. אבל דווקא כבני ובנות התרבות היהודית אנחנו נקראים להבנה שהתקווה איננה תמימות, ובוודאי לא התפיסה ש"הכול יהיה בסדר".
התקווה במסורת היהודית היא בחירה מודעת, עיקשת ונחושה, המתגשמת במציאות הקשה באמצעות מעשים קטנים וגדולים, עם תוכנית עבודה ומחויבות לתיקון עולם, לקימה מידי יום, ולאמירה בקול צלול כי לחיים יש משמעות וכי תמיד אפשר לתקן, אפילו בשעותיו הקשות ביותר של האדם.
משורר התהלים מלמד אותנו: ״ממעמקים קראתיך ה׳״ (תהילים ק"ל). דווקא מהמקומות העמוקים ביותר של משברי החיים יכולות לצמוח משמעות, אמונה ותקווה אמיתית בעתיד טוב יותר. ויקטור פרנקל, ניצול השואה והוגה הדעות, לימדנו שגם במעמקי השואה, יכול אדם לגלות את משמעות לחייו.
בשנת 1935 כתב הרב ליאו בק, שעל שמו נקרא מרכז ליאו באק בחיפה, דברי עידוד ליהודים בגרמניה בימים שבהם הלכו וגברו גלי השנאה. בערב יום הכיפורים הוא אמר: ״נעמוד לפני אלוהינו, ובאותו אומץ שבו הודינו על חטאינו… נביע את תיעובנו כלפי השקר שמופנה נגדנו וכלפי הלעג לאמונתנו. אנו מאמינים באמונתנו ובעתידנו… מי הביא לעולם את כבוד האדם שנברא בצלם אלוהים? מי הביא לעולם את מצוות הצדק, החרות והשוויון?… בכל אלה היה חלק לרוח נביאי ישראל, לגילוי האל לעמו היהודי. זה נבע מתוך יהדותנו, וממשיך לצמוח בתוכה".
דברים אלה מזכירים לנו שערכינו הם יסוד שאי אפשר לערער עליו. שדווקא מול השנאה החיצונית והפנימית אנו נקראים לעמוד בגאווה, ביושר ובאמונה, ולהכיר באמת העמוקה של מסורתנו שכל תכליתה תיקון האדם והעולם.
התלמוד הבבלי מלמד שברגע שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. וממשיך, שאף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו. השמים אינם נפתחים בזכות תפילותינו, אלא בזכות ליבנו הנשבר, בזכות דמעותיו של החלש, של המדוכא ושל הזר. מהות התפילה היהודית כולה, ובמיוחד זו של יום הכיפורים, היא להיפתח לזולת, לעולם ולאלוהים. לעמוד לצד שבורי הלב, ולהרגיש רגשות זולת כשלנו.
הרב ליאו בק גילם אמת זו במחנה טרזינשטט. כאשר חולי הטיפוס התחננו לצאת עם שחרור המחנה וצעקו: ״גם אנחנו חופשיים!” – הוא נכנס לצריפם, סגר את הדלת, ואמר להם ברוך: ״אם תצאו, אם תלכו בין האחרים, המוות שיבוא בעקבות כך יהיה ניצחונם הסופי של הנאצים".
אחד מהם לחש: ״ומה יהיה עלינו?”.
ובק השיב: ״אני אישאר איתכם".
הוא ויתר על האפשרות לצאת לשווייץ ובחר להישאר במחנה. לא הייתה בידו היכולת לרפא אותם או לשחררם, אבל יכול היה להעניק להם את נוכחותו, את אהבתו, את דמעותיו. שערי טרזינשטט ננעלו בפני החולים, אבל שערי שמיים נפתחו מדמעותיהם ומהאהבה.
"פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר", נאמר בתפילת נעילה זו, המסיימת את תפילות יום הכיפורים, וגם היום נדמה ששערים רבים נעולים. צעירים רבים בעולם היהודי בארץ ובעולם מרגישים ניכור לא רק כלפי מדינת ישראל אלא גם כלפי זהותם היהודית. הדרך היחידה שלא לאבד דור שלם בעולם היהודי היא לחבק אותם, להקשיב, להבין את זעמם, ולהגיב באמפתיה. כי זעם, צודק ככל שיהיה, לא יפתח שום שער. דמעות, לב פתוח ואהבה, כן.
ובימי עשרת הימים הנוראים, במלאות שנתיים למלחמה הארוכה והנוראה ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, נזכיר לעצמנו ולעולם את שתי המהפכות הגדולות של היהדות:
מהפכת השוויון – כל אדם נברא בצלם אלוהים.
ומהפכת החירות – אלוהים, שגילה את עצמו לעולם בעשרת הדיברות כמוציא את בני ישראל ממצרים, מלמד אותנו שלכל אדם יש "מצרים", ולכל אדם מגיעים שוויון וחרות.
אלה שתי מתנותיה הגדולות של היהדות לאנושות, העומדות גם בבסיס החזון הציוני והחברה הישראלית כפי שנוסחו במגילת העצמאות. היהדות השתנתה פעמים רבות לאורך הדורות, אבל הדרישה הבסיסית מאלוהים אלינו לא השתנתה מעולם: להיות אנושיים. לבחור בחיים. לסור מרע ולעשות טוב. זהו הביטוי הנעלה ביותר של הכרת התודה שלנו חזרה לאלוהים על מתנת החיים עצמה, המורכבת, הכואבת והיפה כל כך.
ובשנה החדשה הזו ניכנס כולנו יחד בשערי הדמעות. דמעות המשפחות השכולות, דמעות משפחות החטופים, ודמעות פצועי ופצועות צה"ל, ונבחר באומץ ובנחישות בתקווה. לא כאשליה תמימה אלא כחזון חי, כאחריות מוסרית, כמעשה מתמשך של אמונה. מי ייתן ונהפוך דמעות עמנו לכוח מחולל ומרפא, כוח המתקן לא רק את המציאות סביבנו אלא גם את נשמתה של היהדות והציונות.
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.
גמר חתימה טובה.
הכותב הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך וקהילה ליאו באק, איש חינוך שהחל את עבודתו במוסד החינוכי בשנת 1989 ומילא שורה ארוכה של תפקידים לאורך שנות עבודתו.
לכבוד יום הכיפורים, יגיש הרב אופק מאיר תוכנית בת שעתיים ברדיו חיפה 107.5fm מהשעה 12:00 עד 14:00. מוזמנים להאזין לתוכנית המלאה בלחיצה על הלינק:
