בתחילת שנות ה-30 החליט מקס נוסבאום לעלות לפלשתינה מתוך ציונות. כדי להבטיח למשפחתו עתיד בטוח, הוא כתב לקרן הקיימת לישראל ושאל אילו מקצועות נדרשים כאן. "השחזה עדינה", הוא נענה. ב-1936 הוא פתח בהדר את מ. נוסבאום ובנו, משחיזיה, אותה כולם הכירו. זהו סיפורה של שושלת משפחתית על חנות שנסגרה השבוע
על חצי עמוד A4 שהוצמד לדלת הזכוכית, נכתבו 8 מילים בטוש שחור: "לאחר 91 שנים סגרנו לצמיתות. תודה לכל לקוחותינו". קו שחור עבה נמתח מתחת לשלוש שורות של כתב יד לא אחיד, כאילו חותם את ההודעה הדרמטית ונותן לה מעין נופך סופי.
השלט הוא בכתב ידו של דני (דניאל) נוסבאום, דור שלישי ואחרון של שושלת משחיזים, שהחליט לסגור את החנות הקטנטנה שפתח סבו בשנת 1934 – מ. נוסבאום ובנו – ברחוב החלוץ 22 בהדר. מ. זה מנחם או מקס, שהיה ציוני נלהב עם חוש ריח מפותח. הוא הריח את מה שעומד לקרות בארץ הולדתו גרמניה וכדי להבטיח לו, לאשתו יוהנה ולבנם עתיד בטוח יותר בפלשתינה, הוא כתב מכתב לקרן הקיימת לישראל ושאל אילו מקצועות נדרשים כאן, גם כדי להסתדר בחיים אבל בעיקר כדי לעזור בבניית הארץ המובטחת.
במכתב התשובה שהסב קיבל המליצו על השחזה עדינה, מקצוע לא שגרתי שצפוי להיות נדרש. הוא שלח את בנו בנימין ובגרמנית ברטולד, שהיה צעיר בן 19, למומחה הגדול ביותר בנירנברג ולאחר שנתיים של לימודים אצל המאסטרו שאף החתים את הצעיר על מסמך שאסור לו לעסוק במקצוע זה בגרמניה, ארזה המשפחה את מטלטליה ונחתה בחיפה.
"בהתחלה הם פתחו מקום די גדול בעיר התחתית ולמרות שזו היתה צומת של מסחר ער, העסקים לא פרחו והם החליטו לפתוח את החנות בהדר", מספר נוסבאום הנכד. "סבא התמחה בהשחזת תערים לגילוח ואבא למד את רזי המקצוע מהטוב ביותר והפך למאסטר בעצמו. זה לא משהו שנלמד בבית ספר, השחזה עדינה זה מקצוע מאוד נדיר. בזמנו לא היה מיכון, הכל היה ידני. אם זה תופרות שהיו צריכות מספריים ומחטים, חייטים, ספרים, רופאים, וגם במפעלי הבשר לא היו מכונות. היום יש סכינים על סטנד בכל איטליז".
"היה נהוג אז שמאסטרו מלמד את הבן של המאסטרו השני"
המשחיזיה, שהיתה בסך הכל 16 מ"ר לא כולל משרד של 8 מ"ר בגלריה היתה היחידה בצפון ועבדה מאוד יפה. אולי זו הסיבה שרק בגיל 37 התחתן בנימין עם חנה, ניצולת שואה שעלתה לישראל בשנת 49', לאחר שברחה מברלין לאמסטרדם. כשהיה בן 61, נפטר בנימין ממחלה ואשתו למעשה המשיכה את דרכו.
"אמא היתה מגיעה לחנות כל בוקר ועבדה עד גיל 88, היא נפטרה ב-1 בינואר 2013", מספר נוסבאום, "כשהייתי בן 22, נכנסתי גם אני לעבוד בחנות. אחי גדעון שגדול ממני בשנתיים עבד בחנות, אבל היו לו חלומות גדולים. הוא רצה להיות רופא שיניים ונסע לאמריקה ללמוד ונשאר שם עד היום".
כל מה שאתה יודע למדת מאבא?
"לא, פעם בשבוע נסעתי לתל אביב למאסטרו אחר שלימד אותי. היה נהוג אז שמאסטרו מלמד את הבן של המאסטרו השני".
אבא שלך נחשב מאסטרו?
"כן, ברור, הוא היה אלוף. הוא היה משחיז לפתולוגים, לבתי חולים, לכל הפדיקוריסטיות בחיפה, לכל הספרים. רכזי הקניות של הקיבוצים הי מגיעים כדי לקנות סכינים לבננות. לא היו אז סכינים בחנויות, היו באים אלינו מכל הצפון.
לימים היה כזה עומס שאבא היה שולח עבודות השחזה לשלושה בתי מלאכה בתל אביב. אמא, שדיברה רק גרמנית, היתה מסמנת ואורזת והם היו מוציאים משלוחים החוצה כי הוא העדיף להתרכז בייבוא ובמכירות".
"כל הפדיקוריסטיות היו מגיעות אליה והן הפכו לחברות נפש שלה"
נוסבאום הנכד היה מגיע בכל בוקר לחנות וב-5:0-0 היה מדליק את מכונות ההשחזה. כשהיה ניגש לדלת בשעה 8:00, טור ארוך של לקוחות המתין על המדרכה. "בתקופות עמוסות אנשים היו מחכים חודשיים עד שהיו מקבלים את הכלי שלהם מושחז. זה מרוב עומס, כי הייתי לבד. עבדתי בחנות עד גיל 40, היום אני בן 71", הוא אומר.
בגיל 40 הוא החליט שהעסק הקטן, קטן עליו, והחליט לפתוח משהו אחר. יחד עם בעלים של פרפומריה שהיתה לא רחוק מהמשחיזיה, הם החליטו לייבא דברים לילדים נסעו לגרמניה. השניים הפכו לשותפים וייבאו מוצרי תחביב ויצירה ולימים עברו גם למוצרי אמנות. לחברה קוראים גוניס ישראל בע"מ ומרכזה ביוקנעם המושבה, לשם עבר עם משפחתו, והיא פועלת עד היום. "במקביל החזקתי את החנות פתוחה", הוא מספר, "ושמרתי על העיקרון של אבי, שתמיד היה אומר: 'פועלים – אם הם טובים, הם לא צריכים אותי. אם הם לא טובים, אני לא צריך אותם'. הוא תמיד העדיף לעבוד לבד".
אז מי היה בחנות 31 שנה?
"נורית בן יהושע העובדת שלנו הגיעה לעבוד בלי שום ידע. ביום הראשון היא התחילה לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה והיא ענתה שהיא לא ממש יודעת איך היא תלמד את כל העבודה, כי זו מקצועיות, זו תורה שלמה. הרגעתי אותה, אמרתי לה שהיא צמודה אלי מאותו רגע וככה היא תלמד. אחרי זה הייתי שומע אותה עם הלקוחות, מדקלמת אותי. היא היתה צעירונת, היום היא בת 62".
"בחיפה יש נוסבאום אחד ואלוהים אחד"
"נורית החזיקה את החנות עם עוד עובדת והיא אלופה, מקצועית, יודעת לזהות סוגי פלדה שונים. כל הפדיקוריסטיות בחיפה והצפון היו מגיעות אליה והן הפכו לחברות נפש שלה. הן היו שופכות את הלב, מקבלות כוס קפה ומדברות. זה היה מוסד. לא אשכח שיום אחד עברה אשה מאוד מבוגרת שאמרה לי 'תדע לך שבחיפה יש נוסבאום אחד ואלוהים אחד'. אנשים בכו כששמעו שאנחנו סוגרים את החנות".
ואיך נורית הגיבה?
"וואו, מאוד קשה לה. היא כל כך בכתה, זה שבר אותה. אבל תשמעי, ידעתי שעוד כמה שנים היא כבר תצא לפנסיה, כמה עוד היא תוכל למשוך וגם הדר נגמרה. בכלל העיר הזו גמורה. חיפה תצטרך לעבור מהפך, להוריד את הבתים הישנים, לבנות בניינים גבוהים. ברגע שהמחירים יהיו זולים יותר, תגיע אוכלוסייה צעירה ושיהיה דור חדש, הדברים ישתנו".
אתה מאמין שזה יקרה?
"זה יקח עוד 20 שנה לדעתי, אבל זה יקרה יום אחד. נכון להיום, תעברי ברחוב החלוץ ותראי את המצב העגום. המון חנויות סגורות, הרוב בסטות. אין חנייה למי שמגיע עם רכב. כששמים מול זה את הגרנד קניון איך אפשר בכלל להשוות? חנויות יפות, ממוזגות, חנייה חינם, עולם אחר. בשלב מסוים העבודה ירדה והאמת שהחזקתי את החנות מכוח האינרציה, יותר מהלב מאשר מהראש. עם מספרים אי אפשר להתווכח. הזרמתי המון כסף במשך השנים כדי להמשיך להחזיק אותה ופיניטו לה קומדיה. זהו, נגמר".
לסיום, יש לך סיפור יוצא דופן, משהו משעשע, מרגש?
"זה אחד הקוריוזים שלא אשכח בחיים. נכנסת אשה ומבקשת צבת לציפורניים. היא מספרת שלאמא שלה יש ציפורן מאוד מאוד עבה והיא צריכה צבת חזק. נתתי לה צבת מקצועי של פדיקוריסטיות ואמרתי שאם היא לא תסתדר, היא תצטרך לבוא עם אמא שלה אלי. יום אחד היא נכנסת לחנות עם אשה מבוגרת והן התיישבו על הספסל מולי. ביקשתי לראות את הציפורן המדוברת".
המתח הורג אותי.
"ציפורן בעובי של סנטימטר ובאורך של איזה ארבעה ס"מ, כי היא לא הצליחה לגזור אותה. הבת לא יכולה היתה, או שלא רצתה לקחת את האמא לפדיקוריסטית, לא תחקרתי למה, רק אמרתי לה שהיא צריכה כלי עבודה. שלחתי אותה לחנות לחומרי בניין עם הוראות מה לקנות: שופין, שזו פצירה למתכות וקאטר של חשמלאי, מעין צבת שחותך גם נחושת. כשחזרה עם הכלים הראיתי לה איך כל יום, לאט לאט, היא תשייף לאמא את הציפורן ותחתוך קצת. אחרי כמה זמן היא חזרה עם פרחים ועוגה כי פתרתי להן את הבעיה. זהו, נסגר פרק בחיים".
