לאחר 5 שנים מוצלחות, מרי בר של ליעם פרנקפורט ברחוב נתנזון, סגר את שעריו. פרנקפורט, מעמודי התווך של הסצנה התרבותית-בליינית התל אביבית שעשה עלייה לחיפה התבגר ורצה חופש, מנוחה. אבל כבר מחר ודווקא עכשיו הוא פותח מקום חדש במקום הסירופ, שיהיה מועדון תרבות בעיר התחתית. "אם אפול, לפחות זה יהיה בכבוד, מגבוה", הוא אומר
לפני 5 שנים הוא עשה עלייה לחיפה. לא בטוח שחיפה ידעה אז מי זה ליעם פרנקפורט, אבל התל אביביים ידעו, ועוד איך ידעו. הוא היה מוזג בדאון טאון של אורי שטארק שנתן לו צ'אנס למרות שהגיע ללא שום ניסיון, כנראה בגלל הייחוס – אחיה הצעיר של מעצבת האופנה דורין פרנקפורט. הוא היה האיש שמאחורי המדבר, אלנבי 56, המצנם, המערה החשמלית, קפה תם והפשפש שבחלקו הפנימי וקפה אלכסנדריה. הוא היה אחראי לליינים של המסיבות הכי נחשקות במקומות הכי אזוטריים ומחתרתיים. הוא היה DJ שנהג לערבב סגנונות כשזה ממש לא היה מקובל. בקיצור, פרנקפורט היה אחד מעמודי התווך של הסצנה התרבותית-בליינית התל אביבית, שבוקר אחד החליט לארוז ולעבור לחיפה.
בשיטוטיו בעיר התחתית ראה שלט להשכרה על חנות בנתנזון, במקום שבו שכנה מסעדת המעגן, התקשר ותוך שבועיים חתם על חוזה. כך נולד מרי, בר שהספיק לצבור לקוחות נאמנים, שהיה שונה בנוף, עם סצנת הופעות קטנות עם רעש גדול ובמות פתוחות.
מרי נפתח בתקופה טריקית, כשהקורונה שלטה בעולם, ולמרות הקשיים יכל לה. הרצף שנשמע מדומיין – קדחת עולמית, מלחמה טראומתית ארוכת שנים, בתקופה קצרה של 5 שנים והתבגרות – הכריעו את פרנקפורט, ובשבוע שעבר לאחר חגיגות פרידה המרי נסגר.
אז למה סגרת את מרי?
"שאלה טובה, הרגשתי שהגיעה העת לסיים את הפרק הזה בחיפה, של ההמולה ברחוב נתנזון. פשוט התבגרנו קצת בתוך ההליך הזה של שעשועים בחיפה. מרי כבר בת 5 ואני לא יודע אם שנות ברים זה כמו שנות חיים של כלבים. אמרו לי שזה גם תלוי בן כמה אני. בכל אופן, מיציתי את העניין הזה. הגעתי לפה, הכרתי את חיפה, כבר מתחיל להרגיש בבית ורציתי לעשות משהו אחר".
אתה פותח מחר מקום חדש, תהיה פחות עייף?
"היתה הזדמנות לקחת את הסירופ של בן ריפקין שהחליט להמשיך הלאה. הסירופ זה מועדון הופעות ברחבה של פל-ים למעלה. חשבתי שאולי זו הזדמנות טובה לעשות שינוי ולפתוח מועדון תרבות בעיר התחתית. זה לא יהיה 100 אחוז סירופ, זה לקחת את הרעיון של בן, של מה שהוא פיתח פה עם הרבה כבוד, ולפתוח אותו טיפה. להנגיש אותו לקהל יותר רחב".
מה הקונספט?
"החלטנו לעשות מועדון תרבות חיפאי בעיר התחתית, לייחד חלק ממנו כמובן להופעות מוזיקה, אבל גם יהיה פתוח לדברים אחרים כמו קולנוע, תיאטרון, חוגים לילדים וכל מה שקשור לתרבות. ממש להפוך את זה למרכז של עשייה. זה לא יהיה בר שפתוח בכל ערב, אלא מקום שיעבוד לפי פרויקטים וכל פרויקט ינוהל בפני עצמו. האווירה תשתנה מאירוע לאירוע וכל הפקה או פרויקט יהיה לו את הווייב שלו, את המנהלים שלו, את הקהל שלו. זה נשמע קצת מופשט, אבל נראה לי שזה יהיה בסדר".
ומחר (שני) כבר מתקיימת בו הופעה ראשונה.
"ההופעה הראשונה תהיה של רם אוריון והלהקה בהשקה חיפאית בשם פאקינג הל, וזה כן מתכתב עם מה שבן עשה פה עד עכשיו מבחינת רוקנרול, אבל אחר כך יהיו לנו יותר הופעות של מוזיקת עולם, מוזיקה ערבית. זה יהיה סוג של אולם שיקרו בו הרבה דברים ויקראו לו מרי לייב. זה יהיה מקום רב תרבותי".
אתה לבד?
"בדד. יש לי גם את השותף הקודם שלי, עומרי שפיצר שפשוט נוסע ללימודים בלוס אנג'לס, הוא יהיה שותף בלב ולא יעזור לי להפעיל את המקום. מי שכן מסייע לי בינתיים זה יוס שטיינברג והשותף שלו ואדים נימרובסקי בטוסיק למי שמכיר, מקום מחתרתי בעיר התחתית. רציתי שהוא יעזור לי לנהל ולרכז את כל הפעילויות התרבותיות. הוא גם פעיל, חיפאי יותר רציני ממני וגם מכיר את הנפשות הפועלות ואנחנו חברים מהרגע שהגעתי לחיפה. החלטנו לעשות שיתוף פעולה במקום הזה ואם עומרי יחזור, הוא יהיה נוכח בכל מה שקורה במרי לייב. אנחנו מתבגרים לתוך מרי לייב".
"בכל לילה בום-בום-טראח, קצת התעייפתי, אני מודה"
פרנקפורט מעיד על עצמו שהוא שואב כוחות ואנרגיות דווקא כשמאוד חשוך וקודר מסביב. הוא יודע לעשות פעולות ולגרום לאנשים טיפה של נחת ושקט ושפיות דווקא במקומות האלה. "האנרגיה דוחפת אותי לעשייה ולדברים שהם יותר קרובים לליבי", הוא אומר, "אני לא יודע כל כך טוב להילחם ולצעוק, המנוע שלי זה הרבה מהאלימות מסביב. חשבתי בהתחלה לקחת ברייק, לנוח רגע, כי באמת פתחנו את מרי בתקופה קשה, אבל היתה הזדמנות והחלטתי יאללה, שזה יכול להתאים ובמקום מנוחה, החלטנו להפעיל את הדבר הזה וזה די מרגש".
מה החלום שלך לגבי המקום?
"זה לא יהיה הסירופ אבל ניתן הרבה כבוד למה שהיה כאן קודם. נותנים למקום אינטרפרטציה מתחדשת. שבת בצהריים יכול להיות פה ברחבה הפעלות לילדים וירידים, אפשר לעשות כאן מלא דברים. תוך כדי שאנחנו מדברים, עדיין רצות לי מחשבות ואני עדיין מחזיק כבלים ביד וצריך להספיק שהכל יהיה מוכן עד להופעה ביום שני. אפשר יהיה להשכיר את החלל לחוגים, יש הרבה מתעניינים ואנחנו פתוחים להרבה סוגים של פעילויות. המקום יכול להכיל כ-100 אורחים בעמידה, ובישיבה כ-60 בנוחות. יש בר, יש מטבח, יש במה מתוקתקת ויש סאונד מעולה. יש פה מלא משרדים מסביב ובסוף נמצא את עצמנו כ-We work של השכונה, כי זה מקום נקי ומאוורר. זה יהיה סוג של מתנ"ס, אבל מתנ"ס מודרני".
אמנם זה לא בר שאתה צריך לתפעל בכל ערב, אבל זה כל הזמן ליצור אירועים.
"זה שונה. הזמינות קצת היתה לי קשה. יש או אין עבודה, אני כל הזמן הייתי צריך להיות שם ולהפעיל את המקום, אז עכשיו אני אנהל את זה אחרת. אני יותר מכיר, מרגיש יותר בבית, ב-5 השנים האחרונות הכרתי מלא אנשים בתחום התרבות. כשהגעתי לא הכרתי כלום ואף אחד והיום אני טיפה מעורה בתוך מה שקורה כאן ובעשייה התרבותית ויותר קל לי. יש לי כבר את החיבורים האישיים שלי וחיפה זה מקום מאוד משפחתי. ואם מאפשרים לך, אז אני כבר די בעניינים עם כל החברים מהתחום שלי בפרט, ואנחנו עובדים ביחד אם זה הטוסיק, או ה-HQRN, המארס, האלף והאורבן. כולנו בחבורה ופועלים ביחד, עוזרים אחד לשני. להיות נגיש כל יום זה מעייף וקשה, כי הילד כבר לא ילד, הוא בן 60. אבל להפעיל יזמויות ופרויקטים זה וואו, זה כיף. אני לא אעשה הכל, אני יותר אנהל ואתן בית למי שרוצה לעשות את ההפעלה. יש לנו את בסיס הלקוחות שהוא של מרי וכשחשבנו איך נקרא לו, החלטנו על מרי לייב. קצת יותר מסחרי ממרי שהיה קשוח, סצנת לילה. פה אנחנו יכולים להתבגר טיפה".
"כולם אמרו לי 'עזוב, לא כדאי'. אני מניח שאני לא כולם"
אגב, מי שהתהלך לו במהלך היום ברחוב נתנזון, כמעט ולא הצליח להבחין איפה נמצא הבר, רק משום הסיבה שלמרי לא עשו שלט. פרנקפורט השחיר את האותיות של השלט שהיה שם פעם, בו מכרו כריכי בשר דרום אמריקאי, ואת האותיות "מרי" הוא צבע בלבן. שלט קטן, צנוע, בדיוק כפי שמרי היה.
מי זאת בעצם מרי?
"מרי המקורית זו עורכת הדין במשרד הראשון שעבדנו איתו לפני יותר מ-5 שנים, של האשם דאוד מחיפה. יום אחד היא חתמה לנו על מסמך משפטי ושאלתי את השותף שלי: 'נו, איך מרי?', והוא ענה: 'שם מעולה'. לא שאלתי בקטע סקסיסטי, היא פשוט היתה ממש מקסימה. חיפשנו בהתחלה שם שיתכתב עם חיי לילה ואיכשהו התגלגלנו לשם הזה. במרי יש כבר רוח ויש לנו הרבה חברים ברוח הזו וחשבתי שאפשר להגיש משהו שונה וזה לא מבטל את מה שהיה. בכל לילה בום-בום-טראח, קצת התעייפתי, אני מודה. באתי עם הרבה מאוד אנרגיה, עדיין יש לי, אבל אני מרגיש שזה הספיק לי לפרק הזה לפחות. המקום עבד, כולם שמחו שם ואני הרגשתי שהייתי צריך קצת חופש ובמקום חופש יש לי פול עבודה. החששות כמובן בתקופה הזו קיימים, על כסף, הפצצות, מה יהיה? אבל החלטתי שזה לא יעזור לי לחשוש, גם אם זה ירתיע אותי, והעשייה מחזקת אותי, לקיים חיים, תרבות. כולם אומרים לי 'עזוב, לא כדאי, אל תעשה' ואני מניח שאני לא כולם. אם אפול, לפחות זה יהיה בכבוד, מגבוה".
