שיר סיגל, בתם של שורדי השבי קית' ואביבה, כבר שנתיים רואה מקרוב איך הפוליטיקאים מנסים להפריד בינינו וחולמת על היום שבו הם יהיו אלו שיאמרו אמירות מאחדות ולא להיפך. "דווקא היום, כשהכל נראה פתאום אפשרי, בימים שהחטופים חוזרים הביתה, אני רוצה לבקש ולהתחנן שנדע להיות ביחד. שלא ניתן לאלה היושבים במשרדים ממוזגים בירושלים ומקבלים החלטות שמשנות את המציאות של כולנו, להיות אלה שמפרידים בינינו", היא כותבת בטור מיוחד
יש עניין שמכאיב לי מאוד.
כבר שנתיים שאני רואה מקרוב איך הפוליטיקאים מנסים להפריד בינינו. כל כך הרבה פעמים שרים בממשלה יצאו בהצהרות שחיילים שנפלו, נפלו לשווא אם תחתם עסקה, אם ישוחררו מחבלים. צפיתי בהצהרות האלה וכל כך כעסתי כי ידעתי שיום אחד תיחתם עסקה, ידעתי שיבוא יום וישוחררו מחבלים, וכולנו יודעים שגם הם ידעו את זה. וזה מכעיס כל כך כי זה מייצר מציאות שבה שחרור חטופים בהכרח מוביל לנפילת טובי אזרחינו לשווא. וזאת מציאות שכולנו יוצאים נפסדים, כולנו יוצאים מושפלים.
זה מזעזע כי אף אחד מאיתנו לא בחר להיות בסיטואציה הזאת, אף אחד לא בחר להיחטף, ובטח שלא למות בקרב או בפיגוע. ויותר מזה, הסיבה שבגללה כולנו עברנו את מה שעברנו היא מדיניות שהתקבלה על ידי מקבלי ההחלטות. אותם אנשים שדאגו בשנתיים האחרונות בעיקר להפריד בנינו.
אני אולי לא מציאותית אבל אני רוצה לקוות ששרים בממשלת ישראל יכולים להיות כאלה שעושים מעשים ואומרים אמירות שמאחדות בנינו ולא ההפך. היום זה נראה לא אפשרי כי אלה הם חיינו בשנים האחרונות אבל כולנו יודעים שמציאות כזאת אפשרית.
אני חושבת על זה שבאותה מידה שהפרידו בין כיכר החטופים למאהל הגבורה הם יכלו לייצר מרחב משותף שמכיל את הכאב של כולנו. בלי הפרדה בין כאב לכאב.
אני מפחדת עלינו.
שגם בזה, הכאב הכי גדול הזה, לא נוכל להיות בסופו של דבר ביחד. שכמו שהמפונים מגוש קטיף לנצח יכעסו על הקיבוצים שעמדו מנגד, כך גם המשפחות השכולות יכעסו על משפחות החטופים ובמקרה הגרוע והאפשרי יותר על החטופים עצמם.
אני רוצה דווקא היום כשהכל נראה פתאום אפשרי, בימים שהחטופים חוזרים הביתה, לבקש ולהתחנן שנדע להיות ביחד. שלא ניתן לאלה ביושבים במשרדים ממוזגים בירושלים ומקבלים החלטות שמשנות את המציאות של כולנו להיות אלה שמפרידים בינינו. הגאולה, האחדות והחיבור בנינו יגיעו כשנזכור שכאב זה כאב, ואם כבר כואב, אז הכי טוב לעבור אותו ביחד.
הכותבת היא שיר סיגל, בת קיבוץ כפר עזה, אשר הפכה לדמות מרכזית במאבק להשבת החטופים, לאחר שהוריה, אביבה וקית' סיגל, נחטפו מביתם ב-7 באוקטובר. לאחר שהוריה שוחררו, המשיכה סיגל להיות פעילה למען החטופים. מאוחר יותר, היא נישאה לבן זוגה לאחר שדחתה את החתונה עקב חטיפת הוריה ומתגוררת כיום בשכונת בת גלים בחיפה.
