בסרטה "יצאתי בשש", חוזרת היוצרת ליבי קסל אל מערכת היחסים הראשונה שלה שהגיעה למעגלים של תלות, שליטה ופחד. אחד הצירים המרכזיים בסרט הוא מודל שמונת השלבים שחקר מאות מקרי רצח של נשים בידי בני זוגן ומצא כי כמעט כל מקרי הרצח עוברים מסלול קבוע עד שלבי התכנון והביצוע (8-7). קסל הצליחה לצאת לפני. סרטה מוקרן הערב לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים
במסגרת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שיצוין ב-25 בנובמבר, יוקרן היום (שלישי) בסינמטק חיפה בשעות 17:00 ו-18:30 הסרט התיעודי "יצאתי בשש" של הקולנועית החיפאית ליבי קסל. יצירה אישית וכואבת שמבקשת להפוך את הסיפור הפרטי שלה לכלי ציבורי המסוגל להציל חיים. אחרי ההקרנה תתקיים שיחה עם העובדת הסוציאלית זהר בר-און, מנהלת מרכז יובלים, ועם בני משפחתה של קסל, שיחה שתעמיק עוד יותר את הדיון על הסכנות שיכולות להסתתר בשלבים הראשונים של קשר זוגי.
קסל היא אחת הדמויות הבולטות בהתעוררות האמנותית בעיר התחתית אשר הפעילה בעבר את גלריית האגף ובית הספר הנביאים לאמנות ובוגרת תואר שני בתרבות הקולנוע מאוניברסיטת חיפה, מודה: "הסיפור הזה זה משהו שמעולם לא נגעתי בו בכל שנות היצירה שלי". לדבריה, הרצח של מיכל סלה באוקטובר 2019 היה הרגע שטלטל אותה, "רצח מיכל סלה זעזע אותי עמוקות, ושבועיים שלושה אחרי הרצח כבר התחלתי לצלם. הרגשתי שזו קריאה שאני לא יכולה להתעלם ממנה".
קסל חוזרת בסרט אל מערכת היחסים הראשונה שלה בגיל 17 עם בחור המבוגר ממנה בעשור. מערכת יחסים שמתחילה הכי מהר ומגיעה תוך שנה למעגלים של תלות, שליטה ופחד, "ההתמודדות עם הסיפור עצמו לא הפחיד אותי", היא אומרת, "ידעתי לאן אני חוזרת. החשש הגדול היה סביב המפגש עם אמא שלי והראיון איתה היה האחרון שעשיתי. לא רציתי להכאיב לה".
עבודת ההפקה, הצילום והבימוי ארכה כ-5 וחצי שנים, מהיר יחסית לסרטה הראשון "העיר האחרת" שצולם בחיפה ועקב במשך 12 שנה אחר סצנת האמנות המחתרתית בעיר התחתית שחבריה והיא, היו ממקימיה. כמו בסרט הראשון, גם פה צילום הסטילס מהווה שכבה מרכזית בשפה הקולנועית של קסל ומהווה כמין יצירה בתוך יצירה. "שפת האם שלי היא סטילס", היא מסבירה, "הוא תמיד היה כאוטי וחי מאוד, ואני מבינה שאולי הוא רצה להיות וידאו מאז ומתמיד".
"המודל נתן לי תשובות למה שקרה לי ולנשים אחרות שמתקשות להבין מה עברו"
אחד הצירים המרכזיים בסרט הוא מודל שמונת השלבים, מודל מחקרי שגובש על ידי פרופ' ג'יין מונקטון סמית, חוקרת ובלשית בריטית לשעבר שחקרה מאות מקרי רצח של נשים בידי בני זוגן. מונקטון סמית מצאה כי כמעט כל מקרי הרצח עוברים מסלול קבוע של שמונה שלבים החל מקשרים קודמים ומבנה אישיות מסוים, דרך שליטה, אסקלציה, פרידה וחשבונות, ועד שלבי תכנון וביצוע.
המסגרת הזו שינתה אצל קסל את ההבנה של מה שעברה, "צללתי לגוגל סקולר וקראתי מאמרים עד שמצאתי את מה שחיפשתי. מודל שמונת השלבים נתן לי תשובות ותוקף לכל מה שקרה לי ולהרבה נשים אחרות שמתקשות להבין מה עברו, גם אם לא הייתה אלימות פיזית או איום מפורש".
עד כמה היית קרובה לשלבים המאוחרים של המודל?
"אני חושבת שלהגיע למצב שבו אדם פוחד פחד קונקרטי וחד משמעי מאדם אחר זה כל כך מופרך בחיים של אנשים, אבל אם זה קיים, זה מתבסס על משהו מאוד חריג, מעוות ונוכח. יש עובדה אחת והיא שלא הגעתי לשלב 8. העובדה הנוספת היא שכמעט כל מקרי הרצח עוברים את שלבים 7-1. אם נתייחס יותר לשלבים המוקדמים, אולי נצליח לייצר שינוי".
מכאן גם מגיע שם הסרט "יצאתי בשש", כלומר, קסל הצליחה לצאת לפני שלבי התכנון והביצוע (שלבים 8-7), אלו שמייצרים את הכותרות הטרגיות שאנחנו מכירים. הסרט מבקש להאיר דווקא את שלבים 6-1, את הסדקים הדקים שבהם מתחילה הסכנה.
מה נשים אחרות יכולות לעשות כשהן מזהות את עצמן בקשר דומה?
"זו שאלת השאלות. מדובר בסיטואציות מאוד מסוכנות וסבוכות ואין מענה וידע ציבורי שיתמוך בהן. המפתח נמצא בשלבים הראשונים של הקשר. זו העבודה שאני מתכננת לעשות עם הסרט, להרחיב את המושגים, את המודעות ואת השיח, כדי שנשים יזהו ויצאו לפני שיהיה מאוחר מדי".
דמותו של יונתן, בן הזוג מהעבר, כמעט לא נוכחת בסרט כבחירה מודעת. "יונתן עצמו, כפרט, לא רלוונטי", היא אומרת, "לא בסרט ולא בסיפור שהסרט רוצה לספר", הפוקוס בעיניה הוא על המנגנון, לא על האשם היחיד.
ולמרות הכאב, קסל מסיימת בנימה אקטיבית של תקווה. "ברור", היא אומרת כשאני שואל אם יצירה יכולה לשנות מציאות, "וכולי תקווה ואמונה שהסרט הזה כבר התחיל לעשות את זה".
