זו לא עוד גלריה לעתיקות, זהו מסע חיים אותו בנו יחד במשך שלושה עשורים עטרה ויונה מזור עם לא מעט אובססיה. מאות נברשות ברונזה צרפתיות, מנורות ואלסטר מרהיבות, מנורות שולחן עתיקות וסטי פורצלן חתומים הממלאים כל פינה, בדרכם למצוא אכסדרה חדשה, כי אורנד – המרכז לתאורה עתיקה, עומדת להיסגר וכל הפריטים מוצעים למכירת חיסול. מהרו, לפני שייגמר
במשך יותר מ-30 שנה הדלת ברחוב ארלוזורוב 25 בחיפה הייתה פתוחה כמעט מדי יום. מי שנכנס לגלריית אורנד – המרכז לתאורה עתיקה ידע מיד שהוא אינו ניצב בחנות רגילה: מאות נברשות ברונזה צרפתיות, מנורות ואלסטר מרהיבות, מנורות שולחן עתיקות וסטי פורצלן חתומים ממלאים כל פינה. האור מהקריסטלים המשתלשלים, המגע הקר של הברונזה, וריח החומר הישן שהשנים לא הצליחו למחוק, כולם חלק מהאווירה שמספרת סיפור על זוג אחד שחי ונושם עתיקות.
עטרה ויונה מזור הנשואים 50 שנה בנו כאן יחד מסע חיים. היא הגיעה מתחום מערכות הבריאות, הוא עבד באלביט כמהנדס, עד שהחלום שלו פינה מקום לחלום שלה, "החלום שלה היה לפתוח חנות עתיקות", אומר יונה, "ויתרתי על שלי כדי שהיא תפתח את הגלריה, ואני עוזר לה מהצד. היא בעלת הגלריה", עטרה מחייכת כשהיא שומעת אותו, "עברתי מהבריאות לאסתטיקה. זה חומר לנשמה. זו עבודה שממלאת אותך".
מה שהתחיל כתחביב הפך במהירות לעסק. הם מצאו את עצמם טסים לאירופה כמה פעמים בשנה, נודדים בין סוחרי עתיקות בפריז, בלגיה והולנד, מעמיסים עוד ועוד פריטים לקונטיינרים שנשלחו ארצה. "זאת התמכרות", מודה עטרה, "זר לא יבין זאת. כל דקה פנויה היינו רצים לעתיקות, לרכוש עוד ועוד ועוד". יונה מוסיף, "אין גורם ממתן בין שנינו. אנחנו אוהבים לקנות. כל מה שאתה רואה פה זה שנים של אובססיה".
למה דווקא נברשות עתיקות, מה הקסם בהן?
"זו עבודת יד", אומרת עטרה, "רוב הנברשות העתיקות נעשו בעבודת יד, לפני שהתחילו לייצר הכול במכונות. כל נברשת היא פריט בפני עצמו, לא משהו שאתה מוצא אצל השכן". והוא מוסיף: "מה שמלביש את הבית זו נברשת. אנשים חושבים שזה שטיח או רהיט אבל האווירה, הערך המוסף, זה התאורה", ועטרה ממשיכה, "אם אתה קונה נברשת מודרנית מפח, אחרי שנתיים זה מתקלף ולעין נמאס. בנברשת עתיקה אתה יכול לחיות עשרות שנים ועדיין לאהוב אותה".
כאן, בין הזיכרונות מהמסעות, צפים גם הרגעים האישיים יותר, החששות והבחירות שחיברו אותם אל הגלריה. "היו חששות בהתחלה", מודה עטרה, "הייתי בטוחה שאני חוזרת לחיפה, משתבצת באחד מבתי החולים אבל עשיתי קאט לקריירה הקודמת ועברתי לעסוק באסתטיקה", היא מתארת את המעבר כפתיחה של דלת חדשה, "זה משהו שלא מסתיים, זה פשוט עושה לי טוב".
יונה מצטרף לתמונה האישית, "אני הכרתי את עטרה כשהייתה בת 17 ואני הייתי בן 19. ומאז אנחנו יחד". על העבודה המשותפת הוא אומר, "בעבר היינו בתחומים שונים. לעבוד יחד יומיום? היו חששות אבל היום, אנחנו צמודים", ועטרה מוסיפה בחיוך, "לא רבנו אף פעם על פריט. כי אנחנו שנינו מכורים לדבר", יונה מניח את נקודת הסיום, "לא הצלחנו לעצור את עצמנו".
עטרה: "העין צריכה להתרגל, צריך לסרוק, לעבור, לתת לאהבה לפריט להופיע"
הגלריה אינה רק חנות, אלא גם בית מלאכה מקצועי. כל נברשת עוברת שיפוץ מלא, חשמל חדש, ניקוי, החלפת רכיבים. "אנחנו נותנים אחריות לכל החיים", אומר יונה, "כל פריט יוצא מפה כאילו יצא מהמפעל לפני 150 שנה". אפילו רסטורטורים של הגנים הבהאים, מהלקוחות המכובדים ביותר, רכשו מהם נברשות למבנים ההיסטוריים במתחם.
כשמשוטטים בגלריה העין מתקשה לבחור על מה להתעכב: סט פורצלן חתום בפרטים פרחוניים; מנורת ואלסטר צרפתית עם אהילים ורודים כפרחי זכוכית; נברשת ברונזה עצומה שנראית כאילו הוסרה מארמון אירופאי; מנורות קריסטל שבהן כל חרוז מלוטש ביד. "העין צריכה להתרגל", אומרת עטרה, "צריך לסרוק, לעבור, לתת לאהבה לפריט להופיע".
הם מספרים על אינספור סיפורים. לא פעם קרה שהם הביאו נברשת מפריז, שיפצו אותה מא' ועד ת' ואז שילחו אותה בחזרה עבור לקוחות מפריז, "זה אבסורד", צוחק יונה, "אבל זה קורה".
והבתים שלכם, הילדים גם נגועים באהבה הזו?
"באופן חלקי כן", אומרת עטרה, "הן גדלו לתוך זה. גם כשהביאו פריטים חדשים לדירות שלהן, הן בוחרות תאורה עתיקה. שום דבר גנרי".
אחרי שלושה עשורים של פעילות, הזוג מזור מכריז על מכירת חיסול: "השעון מתקתק", הם אומרים כמעט יחד. לא בגלל קשיים אלא כי החליטו לפתוח פרק חדש בחיים עם יותר התנדבות ברוטרי ויותר זמן לעצמם, "אנחנו תורמים זמן וכסף למען החלשים", אומר יונה, "ועכשיו הגיעה העת לפנות מקום לדור הבא".
על השאלה מה ייקחו איתם מהגלריה, עטרה עוצרת לרגע, "הלקוחות", היא משיבה, "החברויות שנוצרו. אנשים שהיו פעם קליינטים והפכו לחברים. זה מה שנשאר".
