באוניברסיטת חיפה בחרו לגעת בנושא שהחברה מעדיפה לרוב להשאיר בחדרים סגורים: מיניות, עונג, נגישות רפואית וזכויות. זהו ניסיון מרוכז ונועז לפתוח את השיחה במקום שבו היא בדרך כלל מושתקת. התזמון לכנס אינו מקרי, ביום הבינלאומי לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, כי "מיניות ועונג הם גם זכויות אדם"
ב־3 בדצמבר, היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ייערך בבית הסטודנט באוניברסיטת חיפה כנס לא שגרתי תחת הכותרת: "הזכות לעונג הזכות לבריאות: מיניות וקידומה במרחב הציבורי". בעוד מרבית אירועי בריאות הציבור עוסקים בעישון, השמנה ובדיקות סקר, באוניברסיטת חיפה בחרו לגעת בנושא שהחברה מעדיפה לרוב להשאיר בחדרים סגורים: מיניות, עונג, נגישות רפואית וזכויות. זהו ניסיון מרוכז ונועז לפתוח את השיחה במקום שבו היא בדרך כלל מושתקת.
גסר־אדלסבורג: "מיניות היא חלק מבריאות, ולא מותרות"
פרופ’ ענת גסר־אדלסבורג, ראש בית הספר לבריאות הציבור ויוזמת הכנס יחד עם ד"ר מיקה מורן וד"ר תאיר בן פורת, מסבירה את הרציונל בפשטות: "כשאנחנו מדברים על קידום בריאות, אנחנו מדברים על רווחה פיזית ונפשית. אי אפשר להתעלם מהנושא של מיניות בתוך המשוואה הזו. זה תחום שכמעט לא מדברים עליו בכנסים ציבוריים, למרות שהוא חלק מהותי מהחיים".
גסר-אדלסבורג מדגישה כי התזמון אינו מקרי, הכנס מתקיים בדיוק ביום הבינלאומי לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, "זהו יום המבקש להזכיר לנו שמיניות ועונג הם גם זכויות אדם. דווקא ביום כזה ראוי לפתוח את השיחה על כך".
יקירה: "אנשים רואים את הכיסא, ושוכחים את האדם"
דניאלה יקירה, מטפלת זוגית-משפחתית, מומחית לנגישות שירות ומיניות וגם אישה עם מוגבלות בעצמה מביאה אל הכנס קול חד וברור: החברה עדיין רחוקה מלראות אנשים עם מוגבלויות כבעלי חיים מלאים, כולל מיניות.
"אני מתניידת בכיסא גלגלים מאז גיל צעיר", היא מספרת, "אבל הדבר הראשון שאנשים מניחים לגביי הוא שאין לי זוגיות, שאין לי גוף, שאין לי מיניות. כאילו הכיסא מבטל את כל מה שמעבר", היא מחייכת ומוסיפה, "אני נשואה, יש לי ארבעה ילדים. וגם בעלי בכיסא גלגלים. אנחנו חיים חיים מלאים לכל דבר".
יקירה מדברת על סדרה של חסמים, חלקם טכניים, חלקם נפשיים, ורבים מהם חברתיים. למשל, בבדיקות רפואיות שגרתיות נשים עם מוגבלויות חוות לעיתים קרובות רתיעה מצד הצוות, ציוד שאינו מותאם, ובדיחות לא רגישות, "יש נשים שמוותרות על בדיקות גניקולוגיות כי החוויה משפילה מדי", היא אומרת, "אם המיטה גבוהה מדי ואם האחות לא רגישה, הן פשוט לא יגיעו בפעם הבאה".
האם הסטיגמות על מוגבלות מקשה על מציאת זוגיות?
"מאוד, אנשים רואים קודם את המוגבלות, ורק אחר כך, אם בכלל, את מי שאני. המוגבלות נתפסת כמגדירה את האדם, וזה מקשה מאוד על יצירת קשר".
עדיין קיימת הרמת גבה כשאדם עם מוגבלות נכנס למקום?
"כן", היא עונה בלי להסס, "הסתכלו עליי לא פעם כאילו אני לא אמורה להיות שם. אבל אנשים עם מוגבלויות רוצים לחיות, להכיר, לבלות, כמו כל אחד".
מזור: "כשמשתנה הגוף המיניות לא נעלמת, היא פשוט צריכה להתגלות מחדש"
ד"ר דניאלה מזור, מטפלת מינית ותיקה, מציבה זווית אחרת אך משלימה: השיח על מיניות של אנשים עם מוגבלויות נתקע במשך שנים על "איך לא ייפגעו". לדבריה, זה חלק חשוב אבל רחוק מלהספיק, "עבדתי שנים רבות במניעת פגיעה מינית", היא מספרת, "אבל עם הזמן הבנתי שאי אפשר לדבר רק על מה לא. צריך לדבר גם על מה כן, איך יוצרים קשר בריא, איך מפתחים תקשורת מינית, מהי הזכות לעונג?".
מזור מזכירה שהמיניות לא נעלמת עם פציעה או מוגבלות, "אנשים חושבים שאם נפגעת פיזית, החשק נעלם. זה לא נכון. החשק קיים, אבל הדרך להגיע לעונג משתנה. אם הדרך שהכרתי חסומה, צריך ללמוד דרכים אחרות. הגוף מוצא אזורים אחרים, מערכות אחרות. זו אדפטציה טבעית".
היא מביאה דוגמאות מהשטח, "גבר משותק יכול לקבל זקפה אבל בלי תחושה. במקרה כזה העונג שלו מגיע דרך ההנאה של בת הזוג. זה שינוי תפיסה. שינוי שמצריך טיפול, תמיכה ולמידה מחדש של הגוף", היא אומרת ומצביעה על חלק מהבעיה במערכת עצמה, "מחלקות שיקום במשך שנים לא דיברו על מיניות בכלל. קודם יעזור לאדם ללכת ואחר כך נדבר על עונג? זה לא עובד ככה. מי שנפצע חושב על המיניות שלו מהרגע הראשון".
המלחמה האחרונה, לדבריה, רק חידדה את הצורך, "יש אלפי פצועים חדשים. חלקם צעירים מאוד. הם צריכים הדרכה, תמיכה, ושיקום גם בתחום המיני. מיניות אינה מותרות, היא חלק מהחיים", בסוף השיחה, מזור אומרת משפט שמסכם את הכל, "העולם לא נגמר כשמשתנה הגוף. המיניות לא נעלמת, היא פשוט צריכה להתגלות מחדש. והזכות לעונג היא זכות בסיסית, לאנשים עם מוגבלות ולכולם".
