"זה בר רוק עם חנות תקליטים. מקום מדליק", כך מתאר בן סולומון את המקום שלו ברחוב שיבת ציון בוואדי סאליב. משפט פשוט ואולי בדיוק בגלל זה הוא עובד. Solomon’s Vinyl הוא לא עוד עסק, הוא זיכרון של התקופה שבה מוזיקה שמעו עם הידיים, עם העיניים, עם המחט, ובעיקר עם הלב
בשנה האחרונה נולד בחיפה אחד המקומות המסקרנים בסצנת התרבות האלטרנטיבית: בר קטן ברחוב שיבת ציון שהוא גם חנות תקליטים, בית למוזיקת שוליים ומפלט לכל מי שמחפש רגע לנשום מוזיקה בלי רעשי רקע. המקום, Solomon’s Vinyl, נראה כמו שילוב של מקדש סטונר־רוק וגראז’, מלא עטיפות צבעוניות, פוסטרים של Acid King , מגברים ישנים, בירות מהחבית וקירות צפופים בתקליטים נדירים.
מאחורי הכל עומד בן סולומון, בן 37 מהקריות, שאומר מהשנייה הראשונה, "זה לא עוד בר. זה בית לאספנים, לחובבי הז’אנר, ולמי שרוצה לשמוע מוזיקה שלא תשמע בשום מקום אחר". הקונספט צמח מתוך אותה קהילה שחיה סביב תקליטים, רוק כבד ופסיכדליה, אנשים שמחפשים מקום שבו המוזיקה היא המרכז, לא רעש רקע לבירה.
מה לך ולסטונר רוק?
"מגיל 12–13 הייתי מגיע לג’אנק בביאליק, שם התעדכנתי במוזיקה, זה היה לפני עידן הפייסבוק. לאט לאט התחלתי לשמוע דברים יותר כבדים, עד שהגעתי לסטונר ולרוק הפסיכדלי".
כשאני שואל אותו למה דווקא סטונר, הוא עונה, "זה רוק כבד אבל לא מטאל. זה מזכיר את הסבנטיז – בלק סבאת', לד זפלין – עם הרבה פסיכדליה. זה הסטייל שאני הכי אוהב". הוא מצביע על מדף עמוס עטיפות ומזכיר את Kyuss Sleep, Acid King, Great Machine ,"חלק מהתקליטים אני מביא ישירות מהלהקות. זה עולם שלם".
והשילוב בין חנות תקליטים לבר? אני שואל, "כי התקליטים שאני מביא הם נישתיים", מסביר סולומון, "וקשה להחזיק חנות רק על זה. הקהילה הזו, מה שנקרא תרבות השוליים, גם אוהבת וצריכה מקום לשבת בו. לאכול משהו קטן, לשתות בירה, לשמוע מוזיקה שהם לא ישמעו בשום פאב אחר".
מה יש בתקליט שאין באפל מיוזיק?
"החוויה. כשאתה מניח מחט, זה טקס. אתה יושב 22 דקות על צד אחד. אתה מתמסר לאלבום. זה לא כמו ללחוץ פליי על משהו שהתנגן לך בראש. אתה שומע אלבום כמו שהתכוונו אליו", הוא אומר ומספר על הדיאלוג בין המיינסטרים לתרבות השוליים, פער שלפעמים מרגיש כמעט זהותי, "אין מוזיקה גרועה", הוא אומר, "יש מוזיקה שמתחברים אליה. אני שומע גם סטונר וגם אמיר לב. גדלתי בקריות, אני מכיר גם מוזיקה של תמיר גל ועופר לוי. הכול נכנס פנימה".
איך היית מגדיר את הקהל שלך?
"קהל שאוהב תרבות, אנשים שלא הולכים עם הזרם. כאלה שקונים גם סטון ג’יזס וגם פוליקר. פתוחים. סקרנים. מחוברים למוזיקה".
מיקום לא שגרתי למוזיקה לא שגרתית
המיקום, רחוב שיבת ציון 19 בוואדי סאליב, לא נבחר במקרה, "רציתי מקום לא שגרתי למוזיקה לא שגרתית", הוא מסביר, "קרוב לעיר התחתית אבל לא בלב הרעש. מי שמגיע לפה יודע למה הוא בא". בלילות, התאורה הסגולה, הפוסטרים והמדפים הצפופים מייצרים אווירה כמעט מערתית, "לפעמים יש פה הופעות אקוסטיות", הוא מתאר, "הגלריה הופכת לבמה. אנשים יושבים מסביב. יש רגעים קסומים".
אבל לצד הרומנטיקה הייתה גם מציאות קשה, "פתחתי ביוני", הוא אומר, "ואז התחילה הסלמה בצפון. לפעמים פתחתי וסגרתי אחרי שעתיים. לפעמים לא יכולתי לפתוח בכלל". באותה תקופה האתר המקוון למכירת תקליטים הציל אותו, אבל בסוף היו אלה האנשים שחזרו שוב ושוב, "הם הבית של המקום. והם החזיקו אותי בתקופות הכי קשות".
אתה עושה פה את הכל?
"אני הבעלים, הברמן, הכול. אח שלי עוזר בסופ”שים. אבא שלי פותח בבוקר. זה עסק משפחתי לגמרי". שני בערב הפך ליום שיא, עם מבצעי בירה מהחבית והצבעוניות הקבועה של האנשים שמגיעים להתעדכן באלבומים חדשים או פשוט להיפגש.
לקראת סוף השיחה ביקשתי ממנו לזקק את כל זה למשפט אחד. סולומון חייך, עצר רגע וענה: "זה בר רוק עם חנות תקליטים. מקום מדליק", משפט פשוט ואולי בדיוק בגלל זה הוא עובד. Solomon’s Vinyl הוא לא עוד עסק, הוא זיכרון של התקופה שבה מוזיקה שמעו עם הידיים, עם העיניים, עם המחט, ובעיקר עם הלב.
