נראה שיעקב זייבלד מגשים את חלומו: "שולחן של חרדים, באחר רק חילונים, בשלישי יושבים ערבים ושולחן של כל מיני צבעים. זה מה שרציתי, שכולם יהיו פה". איפה? בטשולנטייה החדשה שטייטל שפתח במעוז החילוניות בשוק תלפיות ובימי חמישי הוא מחזיר לחיפה את הזמן שהייתה עיר של כולם
ערב חמישי בשוק תלפיות. הרחוב רטוב מגשם ראשון והמקום החדש, שטייטל, מתמלא בתוך דקות. אין כאן אלמנט של הפתעה: מי שגדל על מסורת של חמין וחמישי בערב בחברה החרדית, יודע שדווקא היום הזה הוא הלב החברתי של השבוע. אבל כאן, בין הדוכנים המתחדשים והמסעדות הטרנדיות של השוק, נוצרת סצנה מסוג אחר, אחת שמחזירה לעיר את מה שיעקב זייבלד קורא לו "הזמן שבו חיפה באמת הייתה עיר של כולם".
זייבלד, ממייסדי עמותת לב-חש, יליד חיפה, חי בה כל חייו. הוא מגיע מתחום הכשרות, לא מעולם המסעדנות, אבל החזון שלו חד וברור, "הבית שלי, כל חמישי בערב, היה שוקק. 20, 30 חברים, כל פעם אחרים. אנשים ממקומות שונים. היו מגיעים לסירים הגדולים של אמא. זה היה מועדון חברתי לא רשמי", לדבריו, הקורונה פירקה את המנהג הזה, "היא עשתה אותנו יחידות נפרדות", והוא רצה להחיות אותו, רק הפעם בצורה מכבדת ומקצועית.
מה שמתרחש בשטייטל בערב חמישי הוא בדיוק זה. אנשים מכל הסוגים מתכנסים סביב אותו סיר, "עמדתי כאן עם דסי אשתי ואמרתי לה: את רואה? זה החלום. שולחן של חרדים, שולחן של חילונים, שולחן של ערבים, שולחן של כל מיני צבעים שאני אפילו לא יודע מי הם. זה מה שרציתי, שכולם יהיו פה".
מסעדת פועלים ללא פוזה
במהלך השבוע שטייטל פועלת כמסעדת פועלים צנועה שמגישה אוכל פשוט וחם: שניצל, תוספות, תבשילים, אוכל המיועד למי שרוצה משהו אמיתי, ללא פוזה. מה זה אומר ללא פוזה? 55 שקל לארוחה מלאה הכוללת עיקרית ושתי תוספות. ביום חמישי בערב המקום משנה אווירה והופך לצ’ולנטייה עמוסה ורועשת. לצד החמין שמוגש כסמל הערב אפשר למצוא בתפריט גם פלטת קיגלים במחיר 30 שקל – קיגל תפוח אדמה, קיגל אטריות ויאבצ׳ק שזה תפו״א עם בשר. הכבד הקצוץ נמכר ב־35 שקל ומגיע עם סלט ביצים; רגל קרושה ב־30 שקל; דג מלוח ב־40 שקל; סיגרים מסורתיים ב־35 שקל ומרק עוף חם ועשיר ב־35 שקל.
ספר על המתכון הסודי של החמין.
"זה חמין כבד. גריסים, קטניות, בצק, תיבול משובח וים בשר", הוא מדגיש שזה לא חמין מעוצב או פרשנות מודרנית, "בסוף, חמין, צ’ולנט, סחינה, זה אותו דבר. מאכל של שבת, של משפחה, של זמן איטי", לצד החמין יש מנות פתיחה מסורתיות ודגים שהיו חלק מהשולחן הביתי לפני עשרות שנים.
דו קיום חרדי-חילוני
כשזייבלד מדבר על חיפה, הוא מדבר עליה בפשטות של מי שחי כאן לפני שהתגבשו סטריאוטיפים. "גדלתי ברחוב שהיו בו שלושה חרדים בלבד. גדלנו עם חילונים, עם דתי־לאומי, עם כולם. הקיטוב הזה שיש היום? זה חדש. זה פוליטי. זה אינטרסים של בעלי עניין". לדבריו, התדמית החרדית בתקשורת אינה משקפת את המציאות: ״התקשורת תמיד תיקח את החרדי שיושב על הכביש. אבל הרוב המוחלט הם אנשים טובים, עובדים, מפרנסים. אני עצמי עשיתי צבא. הציבור הרבה יותר מורכב ממה שמוכרים".
באופן כמעט טבעי, שטייטל הופכת למקום שמזכיר משהו ישן וטוב. זייבלד אומר זאת בפשטות, "אני רוצה שכל אחד ירגיש פה בית. בית שמעריך ואוהב את כולם, אבל באמת. לא משחק״. והוא מתכוון לזה. כאשר הוא מתאר כיצד נראו ערב הפתיחה והשבועות שאחריו, ההתפעמות שלו לא נובעת מהצלחת העסק אלא מהמפגש, "זה מה שהיה פעם. אנשים מכל גוון יושבים יחד. אם זה עובד פה אולי זה יכול לעבוד בעוד מקומות".
למה דווקא לפתוח שטייטל במרכז הסצנה החילונית?
"כי בשוק עוברים כולם. אם תפתח את זה רק בשכונה חרדית, מי שלא שייך לא ייכנס. פה אנשים נחשפים לתרבות בלי מחיצות. אתה אוכל מצלחת אמיתית, במקום נקי, בלי חד־פעמי. זה מקום שמכבד את האורחים שלו".
המשפחה שלו היא חלק בלתי נפרד מהסיפור, "כל הילדים שלי עובדים פה בימי חמישי", הוא מספר, "חלקם חרדים, חלקם חילונים וכולם עובדים ביחד. היו תקופות קשות במשפחה, אבל אנחנו ביחד. אם זה מצליח אצלנו, זה יכול להצליח אצל אחרים", זה לא רק משפט יפה, זו עובדה שנראית בשטח: ערב חמישי בשטייטל נראה לעיתים כמו מפגש משפחתי גדול עם אורחים מכל הסוגים.
מה יש בחמין שמצליח לחבר בין אנשים ממקומות כל כך שונים?
"זה אוכל שמתבשל לאט. זה טעם שמחזיר אותך למשהו עמוק. גם מי שלא שומר מצוות, מבין את זה. זה אוכל של חיבור", הוא אומר ומוסיף בצחוק על תוכניותיו לעתיד: "לפתוח בקומה למעלה מתחם חדרי שינה, שכולם ביחד יוכלו ליפול לישון אחרי חמין כזה. זה מה שאני עושה בערבי שישי".
שטייטל, מתחם סירקין 21, חיפה. שעות פתיחה: א'–ד' 11:00–15:00, ה' 10:00–15:00; 18:00 עד חצות.
