בחמישי התמלא מרכז הקונגרסים בחיפה באלפי פעילים כדי לחגוג עשור לתנועת עומדים ביחד. הכנס היה ניסיון להבין האם לשמאל הישראלי, המיוצג כאן דרך התנועה הסגולה, יש עדיין חמצן. עומר מוזר יצא לחקור עם המייסדים האם יש מי שמציע חזון ברור מול מציאות פוליטית של מלחמה, ייאוש והתפוררות מחנה שלם
ביום חמישי האחרון התמלא מרכז הקונגרסים בחיפה עד אפס מקום. אלפי אנשים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, הגיעו לציין עשור לתנועת עומדים ביחד. בין הנואמים באולם עמדה על הבמה גם חברת מועצת העיר חיפה, סאלי עבד, שדיברה על "חלום ככלי לשינוי" ועל תקווה כמנוע לשינוי בעידן של שחיקה פוליטית וחברתית.
"עומדים ביחד זה פרויקט חיים", היא אומרת בשיחה איתה, "זה בית פוליטי שבניתי ביחד עם המון אנשים בהמון מובנים. לראות כל כך הרבה אנשים זרים שאני לא מכירה, לובשים סגול ומרגישים בעלות על הדבר הזה, זה מטורף".
הכנס לא היה רק חגיגה של נאומים, מוזיקה בשתי השפות וכיבוד קל, הוא היה ניסיון להבין האם לשמאל הישראלי, המיוצג כאן דרך התנועה הסגולה, יש עדיין חמצן. האם יש מי שמציע חזון ברור מול מציאות פוליטית של מלחמה, ייאוש והתפוררות מחנה שלם. מתוך השיחות עם שלושת המרואיינים, סאלי עבד, עידית לב ובשיר כרכבי, מתקבלת תמונה מורכבת, אבל כזו שמנסה לנסח מחדש את המשמעות של שמאל ישראלי בשנת 2025 בואכה 2026.
"עומדים ביחד היום מייצגת את הזרם הפוליטי החדש של שלום ושל שוויון", אומרת עבד שהצטרפה לתנועה לפני 8 שנים, והאירוע שבו נאמה בחיפה היה מבחינתה עדות לקיומו של זרם חדש, "אין היום רעיון תחרותי נגד פשיזם. נראה לי שעומדים ביחד זו בדיוק התנועה שמהווה את זה".
עבד, אחרי שנתיים של מלחמה, מה עומדים ביחד מציעה?
"אנחנו באמת בצומת היסטורית, יש דרך של ‘לכבוש, לגרש, להתיישב’, ואין אף אחד מהצד השני שמציע משהו אחר. מה האופוזיציה אומרת? ‘נחזור ל-6 באוקטובר’. זו נוסחה לעוד דם. אנחנו מציעים לדבר עם האנשים ממקום שאומר שלכולנו יש אינטרס שיהיה שלום".
אבל האם הציבור מוכן לשמוע את המסר הזה? האם יש קהל לשמאל של שלום ושוויון? עבד חושבת שכן, ומדברת על אלפי אנשים בתוך ומחוץ לאולם, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, "היה מאוד מגוון, גם לאומית וגם גילאית", היא אומרת. לדעתה, זו ההצעה הפוליטית היחידה שמנסה "להיות אלטרנטיבה מול הפשיזם".
לב: "בחיפה יש נוכחות ערבית לא מתנצלת"
עידית לב, רבה קונסרבטיבית ואחת מהחברות הוותיקות ביותר בתנועה מספקת את נקודת המבט ההיסטורית. היא חלק מהקבוצה שהקימה את התנועה לפני עשור ומתארת התחלה צנועה של "מפגש אחד בחדר בתל אביב", לעומת אלפי אנשים שעמדו בחיפה השבוע. "10 שנים אחר כך לא היינו מצליחים להידחס לתוך החדר ההוא. זה פשוט מדהים לראות שחלום הופך למציאות".
לב, מדוע הכנס הארצי נערך דווקא בחיפה?
"אנחנו מנסים להיות במרחבים שיש לנו קשר מהותי אליהם וחיפה יש בה ציבור שמראה ברגליים שהוא מנסה לחיות חיים משותפים. בנוסף, הנוכחות הפלסטינית בעיר היא נוכחות לא מתנצלת, וזה מה שאנחנו רוצים", היא אומרת ומקשיבה לטענתי שנוכחות לא מתנצלת של פלסטינים מרגישה כמו חתירה תחת מדינת ישראל כמדינת היהודים. לב תוקפת את נקודת המבט עצמה, "יש סתירה בשאלה שלך. למה לי מותר להגדיר את עצמי קודם כל כיהודיה ולהם אסור להגדיר עצמם כפלסטינים? אני לא מכירה אף ערבי אחד ששמח ב-7 באוקטובר, הם כואבים את האלימות שקורית במדינה בדיוק כמונו".
מנקודת מבטה, הגדרה עצמית לשני העמים היא תנאי יסוד לכל פתרון עתידי, "הגיע הזמן שלכל אחד פה תהיה את הזכות שלו להגדרה עצמית", היא אומרת.
כרכבי: "כשאין שלום וכשאין פתרונות שלום, יש מלחמה ועוד מלחמה"
בשיר כרכבי, תושב חיפה, בן 63, אמנם אינו חבר מן השורה בארגון אך פעיל ומזדהה עם עמודיה, שותף להרגשת התרוממות הרוח שנשבה מן האירוע. "יש עוצמה בכמות גדולה של אנשים, יהודים וערבים, שמתכנסים באותו מקום עם אותה ראייה, זה נותן תקווה במקום היאוש שהממשלה הזאת דוחפת אותנו אליו", הוא אומר.
איך אתה תופס את מערכת היחסים יהודית-ערבית אחרי ה-7 באוקטובר?
"תראה, שלום ופתרונות שלום באים לפתור סכסוכים ומלחמות. זה מה שזה אומר. וכשאין שלום וכשאין פתרונות שלום, יש מלחמה ועוד מלחמה. אז אין ברירה, אנחנו חייבים להסתכל ולחשוב קדימה. חייבים פתרון, כי שלום מונע מלחמה. עובדה שהסכמי השלום שישראל חתמה עם ירדן ועם מצרים מחזיקים מעמד גם בזמנים הכי קשים. אז כן, אנחנו לא מתוך איזו הזיה אומרים 'שלום', אלא מתוך הדבר היותר מעשי כדי למנוע מלחמה".
עבד: "אנחנו אלה שצריכים להיות פרטנרים לשלום"
בתחילת האירוע הייתה נוכחות משטרתית לא מוזמנת שכללה שוטרים עם נשק שנכנסו לאולם עצמו וכן טרולים ימניים בדמות הדר מוכתר, "עומדים ביחד זה כוח פוליטי מאורגן שקורא תיגר על הדומיננטיות של הימין ולכן הם מנסים להתנכל ולצמצם את ההשפעה שלנו. השוטרים שנכנסו פנימה, לתוך האולם, עם נשק? בסדר, אלה הזמנים שאנחנו חיים בהם".
לדעתכם, למה העמדות של עומדים ביחד מרתיחות מכעס את הצד השני של המתרס הפוליטי?
"איפה שיש תנועה, יש חיכוך", מסבירה עבד, "השמאל קצת אלרגי להתארגנויות ואנחנו, בעצם הכנס שהיה לנו ובעצם התנועה שלנו, מפגינים כוח ויכול להיות שזה מייצר התנגדות אצל המון אנשים", לדבריה, ההתנגדות לא מגיעה רק מהרחוב אלא גם מתוך המערכת עצמה, "שלה שכבר מאורגנים בתוך מוסדות קיימים, מרגישים תחרות. אנחנו מנסים להפגין משהו מאורגן, גדול, סגול וביחד, זה יוצר חיכוך תרבותי וארגוני".
את רואה במפה הפוליטית מפלגת שמאל שמרימה את הדגלים – צדק, שלום ושוויון – שהם מבוססים עליהם?
"ברמה ההמונית, הציבורית הגדולה, לא. יש ארגונים, יש המון ארגונים מדהימים אבל אף אחד מהם לא באמת מצליח להניע אנשים באופן המוני, ולהנגיש מרחב פועל וחושב כמו שעומדים ביחד מצליחה".
לדבריה, גם המסגרות המפלגתיות המזוהות עם שמאל אינן מתפקדות כאלטרנטיבה, "הדמוקרטים של יאיר גולן לא עושים את זה, הם לא מדברים על שלום. פעם שמעת את נעמה לזימי מדברת על המלחמה? על עזה, על הילדים שנהרגים? היא לא אומרת מילה. אולי גלעד קריב היחידי שדיבר על זה. אני אוהבת אותם אבל הם לא תחרותיים ולא אמיצים מספיק".
בתוך המון סגול שאי אפשר היה להתעלם ממנו, עולה שאלה רחבה בהרבה מן האירוע עצמו: האם השמאל הישראלי, עם כל המשברים שעבר, יכול להיות כוח משמעותי? האם תנועה אחת עם אלפי אנשים, עם חזון של שוויון ושלום, עם חיבורים בין יהודים לערבים, יכולה לייצר מציאות אחרת? עבד ניסחה זאת אולי בצורה הבהירה ביותר: "זה מתחיל מאיתנו, מהאנשים, מהציבור, אנחנו אלה שצריכים להיות פרטנרים לשלום".
