כמו בכל דור ודור, גם על הדור שלנו מוטלת משימה גדולה: ליצור שפה ודרך של גישור, של תיקון, של בניית חברה הרואה במחלוקת כלי לעיבוי הזהות ולא לקריעתה. אחדות איננה אחידות; שונות ומחלוקת אינן סכנה, הן פעימות לבה של היהדות ושל הדמוקרטיה. הן גם הבסיס לאחריות שלנו זה לזה, לַשונֶה ולרחוק | טור אישי
היום, 10 בדצמבר נציין בעולם את יום זכויות האדם, יום המוקדש לכבודו ולחירותו של כל אדם באשר הוא. דווקא ביום זה אני מבקש להיזכר ולהזכיר את תרומתה הייחודית של המסורת היהודית לשיח על כבוד האדם: בעוד העולם המודרני מדבר בשפת הזכויות, היהדות בחרה לדבר בשפה של חובות.
במסורת ישראל לא מצאנו את ה"זכות לחיים", אלא את הציווי המוסרי "לא תרצח" ואת העיקרון המכונן של "אדם נברא בצלם". לא נמצא את ה"זכות לקניין", כי אם את הציווי "לא תגנוב". אין את ה"זכות לחיי משפחה", אך זו מהדהדת בחובה של "לא תחמוד". את ה"זכות להליך משפטי הוגן", נמצא בחובה של "לא תהדר פְּנֵי דַל" ו"לא תענה ברעך עד שקר". ועוד ועוד.
המסורת היהודית אינה עוסקת בשאלה "מה מגיע לי?", כי אם מה היא חובתי כלפי האחר. עמדה זו היא עמדה נפשית ורוחנית עמוקה שמחנכת אותנו למבט עמוק ולהשתקפות האדם בחיי חברו, כמו שהיטיבה לבטא המשוררת זלדה: "שלומי קשור בחוט לשלומך". קיום חובות האדם הוא זה שמגן באמת על זכויות חברו. זוהי גם עמדתו של אריך פרום בספרו "אמנות האהבה", בו הוא מציע שעל האדם להיות עסוק בשאלה איך להיות אוהב ולא איך להיות נאהב. אם כל אחד יעמוד רק על זכויותיו, החברה תישאר מפולגת ומרירה, אך אם כל אחד יתמסר לחובותיו, תיבנה חברה בה ישכנו הכבוד הדדי, האחריות והשלום. ואולי לא במקרה המושג "זכות" במסורת ישראל מופיע בהקשר של קיום מצווה "תזכו למצוות", כלומר, הזכות נולדת מתוך עשיית החובה.
בגאווה נזכיר שאת מגילת זכויות האדם של האו״ם, מסמך היסוד של שפת זכויות האדם בעת החדשה שלאחר השואה, ניסח המשפטן היהודי, פרופ’ רנה קאסן, שהיה חבר הממשלה הגולה של צרפת תחת דה גול, וזכה 20 שנה מאוחר יותר בפרס נובל לשלום על תרומתו זו.
כך נפגשות שתי השפות – שפת חובות הלבבות היהודית העתיקה ושפת זכויות האדם האוניברסליות בעת החדשה – מעשירות זו את זו.
החברה הישראלית נמצאת כיום בצומת משמעותי ביותר וברגעי הכרעה על עיצוב דמותה של היהדות לדורות הבאים. אתגרים קשים מבית ומחוץ, פגיעה ברקמות העדינות של האמון והלכידות, וחשש מפני קרעים חברתיים.
כמו בכל דור ודור, גם על הדור שלנו מוטלת משימה גדולה: ליצור שפה ודרך של גישור, של תיקון, של בניית חברה הרואה במחלוקת כלי לעיבוי הזהות ולא לקריעתה. אחדות איננה אחידות; שונות ומחלוקת אינן סכנה, הן פעימות לבה של היהדות ושל הדמוקרטיה. הן גם הבסיס לאחריות שלנו זה לזה, לַשונֶה ולרחוק.
ועל כל אלה עלינו להיות גאים: התרבות היהודית העניקה לאנושות את אחת המהפכות המוסריות הגדולות בהיסטוריה – הצהרת הפתיחה של ספר בראשית: "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – קדושת החיים ושוויון ערך האדם. אלו אינן רק יסודות דתיים; הן אבני היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ושל התקווה הישראלית לחברה צודקת ופתוחה.
ובעוד אנו הולכים ומתקרבים אל היום החשוך ביותר בשנה, אנו נכנסים גם אל חג האורות. דווקא בחנוכה, חג של אור קטן הדוחה הרבה מן החשיכה, עלינו לבחור להדליק את אור חובות הלבבות וזכויות האדם בכבוד, בהקשבה, ביושר ובהגינות אחד כלפי השני.
כך נוכל, כולנו, להיות שותפים בעיצוב דמותה של ישראל לדורות הבאים, להיות חברת מופת ואור לדורות הבאים.
הכותב הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך וקהילה ליאו באק, איש חינוך שהחל את עבודתו במוסד החינוכי בשנת 1989 ומילא שורה ארוכה של תפקידים לאורך שנות עבודתו.
