בעקבות אתגרי טיקטוק מסוכנים ומשפילים, הוציא אגף השירות הפסיכולוגי חינוכי במינהל החינוך בעיריית חיפה מכתב אזהרה להורים ודרכים להתמודדות עם התופעה המסוכנת, שבה הילדים מתקשים לזהות מתי נחצה הגבול ומתי מבוגר משמעותי צריך להיות שם כדי להאירו ולהציב אותו מחדש
אגף השירות הפסיכולוגי חינוכי במנהל החינוך בעיריית חיפה, הפיץ בקרב הורי תלמידי בתי הספר בעיר אזהרה על אתגרי טיקטוק מסוכנים להם נחשפים הילדים ברשתות החברתיות. במכתב מציעים להורים דרכים להתמודדות עם התופעה וקוראים להם להיות עירניים ולהציב גבולות.
"חשוב לנו לתאר לכם את הסיכון ובמיוחד להסב את תשומת ליבכם לכך שילדים רבים מתקשים לזהות מתי משחק חברתי עובר את הגבול, ומתי מבוגר משמעותי צריך להיות שם כדי להאיר את הקו הזה ולהציב אותו מחדש", נאמר במכתב, "הילדים שוהים בתוך העולם הדיגיטלי וההורים לרוב מחוץ לו, ולכן מפספסים רגעים שבהם הם נדרשים לשים מראה, לסמן גבול ולכוון את המצפן הפנימי של ילדיהם".
להורים ניתנה הדרכה קצרה איך לזהות שני אתגרים מסוכנים במיוחד שנפוצו לאחרונה: הראשון, אתגר הנקרא "קדישא" – הורדה בכוח של ראש ילד לכיוון אזור איברי המין של העומד מולו, לעיתים תוך לעג וצחוק. מה שנראה לרגע כבדיחה או צחוקים של ילדים הופך במהירות למעשה משפיל, אלים ופוגעני ואף נחווה כך על ידי מי שנכפה עליו האתגר.
האתגר השני הוא אתגר "העילפון" – Challenge Choking בו מתבצעת חניקה הדדית עד כדי תחושת סחרחורת או כמעט עילפון בשביל להרגיש מעין שכרון חושים. באתגר זה כבר דווח על פציעות משמעותיות, ומדובר בסיכון חיים ממשי.
במכתב צויין כי "האתגרים האלה לא מתחילים כפעולה קיצונית. הם לרוב מתחילים כמשחק, כמשהו שכולם עושים, אך למעשה יש לקרוא לדברים בשמם. מדובר בהטרדה מינית ובמעשה פגיעה ובריונות".
הסיבות שילדים עושים זאת, למרות הסכנות, הן לחץ חברתי שמתגבר מהר ברשתות, רצון להרגיש מקובל לעומת חשש להישאר מחוץ לעניינים ולא להיחשב כפחדן או לוזר. "הילדים לא תמיד יודעים לקרוא את הסיטואציה בזמן אמת, ולכן הם זקוקים למבוגר שילווה, יכוון, ויעזור לחדד את הגבול. הסכנות במצבים האלה: נרמול של השפלה – צחוק ולעג על חשבון אחרים הופכים למקובלים ומקהים את הרגישות לפגיעה. טשטוש גבולות – הגבולות שבין משחק לפגיעה ובריונות ובין המותר לאסור מטושטשים במהרה בעולם הדיגיטלי המהיר. כוחה של הקבוצה – הלחץ החברתי גורם לילדים לפעול כנגד האינסטינקטים שלהם רק כדי לא להיות שונה ולהרגיש חריג".
"תפקיד ההורים", כך על פי המכתב, "הוא לחזור לתוך המרחב שבו הדברים קורים, פשוט להיות בתוך התמונה. המרחב הדיגיטלי הפך לחלק מרכזי מהחיים החברתיים של הילדים. כשההורים לא מתעניינים בו, הגבול של הילד נבנה מתוך הרעש של הרשת במקום מתוך הקשרים החברתיים או המשפחתיים. האחריות שלנו כהורים היא לפתח מודעות להשלכות האתגרים, להציב גבולות, לעורר שאלות ולקיחת אחריות אישית. לשוחח עם הילדים ולחזור ולשאול שאלות שמפתחות מודעות".
