נינה מזרחי מספקת לנשים, נערות, ילדות ונשים מבוגרות מרחב בטוח, כדי שייכנסו למונית שלה, לה היא קוראת מונינה, וירגישו מוגנות ושיש מי שמקשיבה להן. החלום שלה שיהיו יותר נשים על הכביש: "כשההגה בידיים שלך, זאת עמדת כוח. אם יהיו יותר נשים על הכביש, הכביש יהיה פחות אלים"
הרעיון למונינה לא נולד במסמך עסקי או בתוכנית יזמית סדורה, אלא בערב אחד פשוט של חברות, שיחה שנמשכה מעבר למה שתוכנן, וסיפורים קטנים שנראו בהתחלה כמעט יומיומיים.
"ישבנו ערב חברות ופתאום עלו סיפורים על צעקות במוניות, על הערות לא במקום, על ידיים שמחליקות, על מילים שנזרקות", מספרת נינה מזרחי, 56, שמפעילה את השירות, "כל אחת פתחה איזשהו זיכרון, איזשהו אירוע, ואז אמרתי לעצמי: רגע, זה לא אמור להיות ככה. אני רוצה שיהיה מרחב לנשים, מרחב בטוח, שנשים ייכנסו למונית בלי לחשוב פעמיים ושלילדות יהיה לאן לעלות בלי פחד".
מאז אותו ערב, מזרחי מפעילה את מונינה, מונית המיועדת לנשים, נערות, ילדים ומבוגרות, "כל מי שמחפשת מרחב בטוח והוגן, אני פה", היא אומרת. הרקע שלה רחוק מעולם התחבורה, "אני בכלל באה מטיפול. עבדתי עם נוער בסיכון, עם נשים בקצוות של החיים. ואז סיימתי את העבודה הקודמת שלי, פשוט עליתי למונית הראשונה והתחלתי. מבחינתי זה אותו דבר: שליחות, הגנה, הקשבה".
מה יש במרחב של מונית שמייצר את האינטימיות?
"מונית זה מקום סגור, אינטימי. את והנהג. לפעמים מילה אחת יכולה להתפרש בצורה אחרת לגמרי. ואם אנחנו נחמדות מדי, אז 'בטח רוצות מעבר לשיחה'. ואם אנחנו שותקות, אז משהו לא בסדר. נשים כל הזמן נעות בתוך השדה הזה".
היא לא מדברת רק מתיאוריה, אלא גם מחוויה אישית, "כשהייתי נהגת, עלה אליי פעם עורך דין למונית. היה חם ושאלתי אם הוא רוצה מזגן. הוא הסתכל עליי ואמר: ‘חם לך? תתפשטי’. זה לא מצחיק, זה לא תמים. זה פשוט לא מתאים. וגם כשאני מאחורי ההגה, גם כשאני בעמדת כוח, זה יכול לקרות".
דווקא העובדה שהיא אוחזת בהגה חידדה אצלה משהו עמוק יותר, "כשההגה בידיים שלך, זאת עמדת כוח. ואני חושבת שאם יהיו יותר נשים על הכביש, הכביש יהיה פחות אלים. היום הכביש נהיה נורא. נורא אגרסיבי, נורא מסוכן. אולי זה ספיח של תקופה, אולי של מלחמה, אבל זה מרחב שאת כל הזמן נלחמת על המקום שלך בו".
יש נסיעה של לקוחה שאת זוכרת במיוחד?
"יש אישה עיוורת לגמרי שעברה לפני 10 שנים תהליך לא פשוט. היא מתהלכת בעולם והיא סומכת עליי. עצם זה שאני יכולה לעזור לה, שהיא יוצאת מהבית בגללי, זה מרגש אותי בטירוף. יש אישה אחרת עם פוסט-טראומה, ששנים לא יצאה מהבית, והיום היא כן. אני מסיעה אותה. יש נשים שמתכננות את הנופש שלהן לפי הזמנים שאני פנויה, רק כדי להתחיל את השבוע או את החופשה בתחושת ביטחון".
מזרחי מספקת מרחב בטוח אבל לא מייפה את המציאות הכלכלית, "זה לא פשוט. אני לא יכולה להיות זולה כמו אחרים. אני מגיעה במיוחד, מחכה, מלווה. המחיר שלי לא אטרקטיבי, הנוכחות שלי כן. המרחב הבטוח כן. אבל יש מי שיעדיפו מחיר על הכל".
מעבר להסעה, היא מספרת, יש גם ליווי: "אני מלווה לבתי חולים, לקופת חולים. יש בדידות מאוד גדולה אצל נשים מבוגרות, גם כאלו שיש להן ילדים. הם עובדים, עסוקים. ואם אני יכולה להיכנס איתן, לשבת איתן, אני עושה את זה. לא כיף להיות בבית חולים לבד".
מוניות זה עולם גברי, איך את משלבת?
"להיות נהגת מונית בתוך עולם גברי זה לא נוח. היו אומרים לי ‘לכי לקפל כביסה, מה את עושה פה’. הייתי בקבוצות וואטסאפ של נהגים, הבדיחות, השיח, הכול מאוד סקסיסטי. אבל אני פה. כי אני יכולה, וכי זה חשוב לי".
בסיום השיחה היא חוזרת למהות, "הכביש הוא לא זירת קרב. ואם יש נשים שרוצות להיות נהגות מונית, הגיע הזמן. שיבואו, שיעשו קורס, נפתח תחנה. זה לא קל, אבל זה הכרחי. מרחבים בטוחים לא נוצרים לבד, מישהי צריכה לקחת את ההגה".
מתוך סדרת הרשת "חיפאים בדקה", בעמוד האינסטגרם של "רדיו חיפה".
