המסר של ורה גייליס, בוראת סצנת אמנות בטירת הכרמל, הוא ברור: אפשר לעשות אמנות גם בטירת כרמל, עיר שיש בה אמנים, אבל אין סצנה. לפני 3 שנים היא פתחה גלריה על קיר חיצוני של מרכז מסחרי וכשתושבים כועסים עליה שהיא מפרקת תערוכה ושואלים למה היא עושה ונדליזם, זה הניצחון שלה
במרכז מסחרי עמי בוטיק סנטר, ברחוב ששת הימים בטירת כרמל, במקום שבו רוב האנשים עוברים בדרך לקניות או הביתה, מתקיימת כבר 3 שנים גלריה עירונית. לא חלל סגור, לא מוסד עם שעות פתיחה ושומר בכניסה, אלא קיר, ובהמשך מסדרון, שדרכם אמנות פוגשת קהל שלא חיפש אותה. מאחורי המהלך הזה עומדת ורה גייליס, אוצרת ואמנית שפועלת כמעט לבדה בעיר שנתפסת כפריפריה.
"כשהגעתי לטירת הכרמל הבנתי שאני לבד פה וצריך לחפש עוד אנשים, וזה לא כל כך צלח", היא אומרת. המעבר לעיר בשנת 2020 הגיע בתקופה עמוסה במיוחד: קורונה, סיום תואר באוניברסיטת תל אביב, והריון. "עברתי לפה, ילדתי באמצע קורס, המשכתי. הכל היה חדש", כדי לייצר לעצמה נקודת אחיזה היא נרשמה לקורס עירוני, "רוב התכנים לא היו קשורים אליי, אבל בסוף נתנו מנטורים. אמרתי שאני חולמת להשפיע, להתחבר לעבודה עם קהילה, לא רק לעשות אמנות בתוך קירות".
החיבור הזה הוביל להבנה מעשית: אם יש אמנים בעיר, צריך לייצר להם מסגרת. "הלכתי למרכז הצעירים ואמרתי: 'אני רוצה לעשות חממה לאמנים מקומיים'. בנינו קבוצה של 20 אנשים – אמנים, מורות לאמנות, מעצבת, צייר מקצועי. עשינו 20 מפגשים ובסוף רציתי להציג תערוכה", אבל אז עלתה השאלה איפה, "המתנ״ס והספרייה לא היו מקומות אידיאליים. אנשים באים לשם רק אם יש להם סיבה".
החיפוש אחרי חלל הוביל אותה למרכז המסחרי, "זה מקום שכולם עוברים בו. ראיתי קיר לבן שמשום מה יש עליו תאורה מאוד חזקה בערב, ואמרתי לעצמי: זה נראה כמו קיר במוזיאון". היא פנתה לעירייה וביקשה את קיר הממ"ד בלב המרחב הציבורי, "אמרו לי בסדר, רק תהיי רגישה למה שקורה מסביב. זה היה הקיר הראשון של התערוכה. גלריית רחוב, מרחב אמנות במקום מרכזי".
למה היה חשוב לך לקרוא לזה גלריה כבר מההתחלה?
"היה לי חשוב להתייחס לזה ברצינות מההתחלה ולקרוא לזה גלריה. אם אנחנו מציגים על זה, זאת גלריה".
"יש פה אמנים, אבל אין סצנה"
התערוכה הראשונה נקראה מניפסט, "רציתי לעצור ולהגיד שכאן יקרה משהו. יש תערוכות במוזיאון תל אביב עם מניפסטים של תנועות אמנות, לקחתי מתוך זה מה שרלוונטי לנו, וכתבנו טקסט משלנו", המסר היה פשוט: אפשר לעשות אמנות גם בטירת כרמל, "יש פה אמנים, אבל אין סצנה. יש אנשים שלא רוצים להזדהות כאמנים מטירת כרמל, כי אין לנו תדמית. התדמית שלנו בנויה על הסדרה 'שנות ה-80' של שלום אסייג".
אחר כך הגיעה תערוכה על עולם החי, ובהמשך עוד תערוכות, "הקיר הזה כבר 3 שנים בפעילות. זה התחיל בקיץ 2022, העבודה הייתה פיזית ומתישה, זה היה לא עמיד, רוחות מהים, הדפסים נופלים, הייתי מדביקה שוב ושוב", אבל אז התחילו להגיע תגובות מפרגנות מהעוברים ושבים, "אנשים עברו ושאלו למה אני מורידה את התערוכה. אמרו לי שזה יפה, שזה שלנו. כשאמרתי שזה שלי, שאני עשיתי אמרו 'וואו, מורידים בפנייך את הכובע'".
היה לך ברור שהאמנות חייבת להיות בחוץ?
"אם העירייה תיתן לי עכשיו מבנה תרבות הכי מגניב, אנשים לא יגיעו. הם לא רגילים לזה. פשוט אין לזה טעם. אם לא היה פה אף פעם משהו, הבן אדם הזה גם לא יחפש לנסוע לחיפה, לא משנה מה חיפה מציעה. זה צריך להיות קרוב לבית".
אסתטיקה של פריפריה
הביוגרפיה של גייליס מתחילה רחוק מטירת כרמל. היא נולדה באודסה שבאוקראינה לשפחה של אמנים. "אמא שלי עבדה בתיאטרון האופרה כמעצבת תלבושות וממש גדלתי שם. בבית הייתה ספרייה ענקית של ספרי אמנות, וסבא שלי בנה חדר חושך לצילום. הייתי יושבת שם בין הספרים, כמו עולם מקביל", שם נוצר גם החיבור למה שהיא מכנה אסתטיקה של פריפריה, "היכולת לראות יופי במקומות מוזנחים. זה משהו שנשאר בי מאוד חזק", היא מסבירה.
מה היתרונות והחסרונות בלהיות אוצרת שפועלת לבד, בלי ממסד מאחורייך?
"יש בזה ים של חסרונות. את עושה הכל לבד, חוטפת כאפות, בוכה. יש פרויקטים שעשיתי הכל ובסוף אפילו לא שמו את השם שלי. ומה היתרון? כשאני באה לפרק תערוכה ואנשים כועסים, שואלים למה אני עושה ונדליזם, זה אומר שזה עובד, שהם מרגישים שזה כבר שייך להם".
התערוכה הנוכחית במסדרון נקראת "אתה כאן" אשר דרך צילומים ועבודות גרפיות שנפרשות לאורך המעבר עוסקת בעיר מבחינה אישית ומקומית, ובשכבות הזמן שמרכיבות את המקום, "עשיתי מחקר היסטורי על טירת הכרמל, אספתי מפות ישנות של האזור מכל התקופות, וכל הזמן חזרה אליי השאלה לאיזו מפה אני שייכת", היא אומרת, ושואלת גם על המקום עצמו. בתוך החיפוש הזה עולה גם העבר שנעלם מהנוף היומיומי: "פה היה כפר ערבי, אל־טירה, השכבות האלה קיימות".
אחרי 3 שנים של פעילות סיזיפית, מה מחזיק אותך להמשיך?
"יש לי שתי ילדות שנולדו כאן בטירת כרמל והולכות כאן לבית ספר. אני רוצה שיגיעו הכי רחוק שאפשר".
