עוד לפני שקיבלה את תפקיד ניהול המתנ"ס השכונתי, ידעה בהייה ג'ובראן קסיס שהיא מגיעה לשכונה קשה ולמרות זאת, התאהבה. בתושבים ש-70 אחוז מהם לא סיימו בית ספר, רובם אנאלפביתים, אלימות קשה ובעיית תעסוקה. סיפור אופטימי על אשה שהנהיגה תוך 8 שנים מהפכה
חליסה תמיד נתפסה כמרחב טעון: שכונה שהדימוי שלה, גם בעיני חיפאים שמעולם לא ביקרו בה, עומד על קו התפר בין פחד, אלימות ומציאות חברתית קשה, אבל בתוך המרקם הזה עומד המתנ"ס השכונתי שמנסה לשנות את הסיפור מבפנים. מרכז קהילתי שמבקש לבנות עתיד דרך חינוך, השכלה וחוסן.
מי שמובילה אותו היא בהייה ג'ובראן קסיס, שמנהלת את המקום מאז יומו הראשון, "אני ידעתי מראש שזו שכונה קשה", היא אומרת, "אבל עוד לפני שנבחרתי לתפקיד כבר התאהבתי בה. יש פה חמימות שאין במקומות אחרים, אנשים עם טוב פנימי, שגם אם חלק מהם סטה מהדרך, זה בגלל שלא קיבל את ההכוונות הנכונות".
ג'ובראן קסיס הגיעה למתנ"ס כשעוד היה שלד בנייה, אבל מהר מאוד הבינה שהאתגר האמיתי אינו המבנה, אלא המציאות החברתית שבתוכה הוא פועל, "הבנתי ש-70 אחוז מהתושבים לא סיימו השכלה של תעודת גמר תיכון", היא מספרת, "הבנתי שיש פה אלימות, שנים של ניסיונות רצח, בעיית תעסוקה. ואז, כשהגעתי לגן חובה כדי לפרסם הצגה של תיאטרון בובות, הגננת אמרה לי: 'אני חייבת לצלם אותך בוידאו'. שאלתי למה והיא אמרה: 'ההורים לא יודעים לקרוא. הם חייבים וידאו'. זה היה רגע ששבר אותי. בתוך חיפה, עיר מתקדמת, יש עדיין הורים צעירים שלא יודעים קרוא וכתוב בערבית".
"גם אם היה רצח באותו היום, אני פותחת את המתנ"ס"
מה קורה כשהמציאות האלימה של השכונה חודרת אל תוך המתנ"ס?
"לפני שנה וחצי איבדנו את אחד העובדים העיקריים שלנו בתוך הסכסוך הזה. הוא נרצח מול הבית שלו. זו היתה מכה אישית בשבילי. הבעיה היא בעיה של החברה ושל מדינה. אנחנו מנסים בתוך המתנ"ס הזה לייצר גן עדן, גן של תקווה ותוך כדי אנחנו בעצמנו מפחדים. אבל אני פותחת את המתנ"ס בכל יום, גם אם היה רצח באותו בוקר. אנחנו חייבים להיות מקום ניטרלי".
לג'ובראן קסיס יש גם קשר מתמשך עם המשטרה, הכרח בתוך מרחב שבו פשע ואלימות הם חלק מהשגרה, "הניהול פה מורכב" היא מודה, "אבל הזהות המקצועית שלי אומרת שאני באה לעשות תיקון, לאפשר שירות לאנשים המוחלשים ולייצר מסגרת שלא שייכת לאף חמולה".
מיגור אלימות דרך השכלה: "כשצעיר לומד, אתה מטפטף לו ערכים"
מלכתחילה החליטה קסיס שהדרך היחידה לפרוץ את מעגל האלימות בחליסה היא דרך חינוך, "סימנתי חמישה אתגרים: אלימות, חינוך, השכלה, מסוגלות הורית ותעסוקה", היא אומרת, "לכל אחד מהם בניתי תוכנית עבודה".
הדגש המרכזי הוא השכלה. "הדבר הראשון שעשיתי היה לתת דגש לתעודת גמר תיכון", היא מספרת, "פתחנו קבוצות, שילבנו הורים, ואנחנו כבר בקבוצה השישית. חלק מהבוגרות שלנו ממשיכות לתואר ראשון פה במתנ"ס. בתוך 8 שנים, זו מהפכה".
עד כמה מתנ"ס באמת מסוגל למגר אלימות?
"כל מה שאנחנו עושים הוא מיגור של אלימות. כשצעיר משולב בלמידה, בחוג, במסגרת, אתה מטפטף לו ערכים: אחידות, אהבת אחים, ללכת לכיוון חיובי. אנחנו גם יצרנו פורום ביטחון שמנע תשעה אירועים של שימוש בנשק. זה לא אומר שהכל נפתר, אבל אתה יוצר מציאות אחרת".
אחד הפרויקטים המרגשים שהקימה הוא שיתוף הפעולה עם אלוף העולם באיגרוף במשקל בינוני, גוהר אבו לאשין, "הוא התארח אצלנו כי הוריו גרו כאן שנתיים בילדותו", היא מספרת, "הוא רצה לתת בחזרה. על הגג הקמנו זירת אגרוף, והילדים שלנו השתתפו בטורנירים. לא מזמן ראיתי ילד מהמתנ"ס הולך על הגשר ומתאגרף תוך כדי הליכה, כמו בסרט. ידעתי שזה נתן לו תקווה. גם אם אחרים רואים את זה כהישג קטן, אני רואה אותו כגדול".
לא פחות משמעותי הוא פרויקט החוסן הנפשי, שהפך לסמל, "הבאנו פסיכולוגית קלינית יהודייה מארה"ב שלימדה שיטה לאנשים אנאלפביתים לזהות טראומה", אומרת קסיס, "ב־2019 פתחנו קבוצה, וגילינו עומס רגשי אדיר. חלק מהמשתתפות הפכו למובילות בקורונה. אלה היו סוכנות שינוי שהובילו את השכונה מירוק לאדום. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה".
"אי אפשר לבוא למפגש יהודי־ערבי בלי לבנות קודם זהות חזקה"
קסיס היא מהראשונות שיזמו בחליסה מפגשים רב תרבותיים אמיתיים, לא כאלה שמתחילים בחומוס ובקניות בשוק בוואדי ניסנאס, "ב־2017 הקמתי את פסטיבל הרמדאן הראשון", היא אומרת, "יצרנו מפגש רב תרבותי: מטעמים, ריקודים, הסברים בערבית ובעברית. ביקשתי מהפעילים בנוה יוסף להביא 50 פעילים יהודים. רציתי שזה יבוא מתוך כבוד הדדי, לא מתוך רחמים".
למה חשוב לחזק את הזהות הערבית לפני מפגש יהודי־ערבי?
"כדי להביא את פעילי חליסה למפגש עם יהודים, הם צריכים להבין קודם את הזהות שלהם, לכבד את ההיסטוריה שלהם, לבוא ממקום חזק. זה תהליך, אבל בלעדיו אין דו קיום אמיתי".
אחרי שעה ארוכה של סיפורים, פרויקטים, מאבקים ופחדים שלא רואים מבחוץ, אני שואל אותה, מה ההישג הכי גדול שלה בשמונה השנים האחרונות? "שנשארתי בחיים", היא משיבה ספק בצחוק ספק ברצינות ומוסיפה, "ונשארתי עם אמונה גדולה לנתינה עם החלום הכי גדול שלי – לתת מסגרת לכל ילד. שאף ילד בחליסה לא יהיה ברחוב".
