לפני חמש שנים נחשפה דורית לומברוזו לקהילה מיוחדת בצפון מזרח הודו, הרואה את עצמה כצאצאית שבט מנשה המקראי, וחלקים ממנה כבר חיים כיום בישראל. "הגעתי לשם וליבי נפעם", היא מעידה. תחושת השליחות הובילה את לומברוזו ליצור את התערוכה, שתיפתח היום באוניברסיטת חיפה. "אני רוצה שעם ישראל יקבל אותם. הגיע הזמן לפתוח את הלב"
התערוכה של דורית לומברוזו לא מבקשת להמציא סיפור חדש, היא מבקשת שנראה סיפור שכבר קיים ושכמעט לא הכרנו. אחרי שהוצגה ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" בתל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים, תערוכת הצילומים העוסקת בקהילת בני מנשה תיפתח היום (רביעי) גם באוניברסיטת חיפה. עבור לומברוזו, בוגרת האוניברסיטה וילידת העיר, זו לא רק תחנה נוספת אלא חזרה הביתה עם סיפור שעדיין מחפש הכרה.
במרכז התערוכה עומדת קהילה מצפון מזרח הודו, הרואה עצמה כצאצאית שבט מנשה המקראי, ושומרת במשך דורות על זיקה עמוקה ליהדות ולכמיהה לשוב לישראל. הצילומים אינם דוקומנטריים במובן המקובל. הם שקטים, פיוטיים, ולעיתים נדמים כמעט כציור – בחירה מודעת של לומברוזו, שנובעת מהדרך שבה היא עצמה חוותה את המפגש. רובם מתמקדים בילדים, בחיי היומיום, ובמרחבים כפריים רחוקים מכל דימוי מוכר של יהדות עכשווית.
לומברזו, למה בחרת להתמקד דווקא בילדים?
"כשהגעתי לשם, הבנתי שאני לא רוצה לצלם אותם בצורה עיתונאית. הרגשתי שאם אני אצלם ילדים, זה יגיע הרבה יותר קרוב ללב. רציתי צילומים פיוטיים, לא תיעודיים. ילדים מביאים איתם תמימות, שקט, והם מספרים סיפור בלי להסביר אותו במילים. דרך הילדים אפשר לפתוח את הלב של אנשים בישראל ובתפוצות".
החיבור שלה לבני המנשה החל לפני כחמש שנים, בעקבות תחושת דחף פנימית. "אני תמיד נמשכתי למקומות נידחים, לקצב הכפרי, לאנשים שחיים חיים פשוטים עם שמחה פנימית", היא מספרת, "כששמעתי על בני מנשה, אמרתי לעצמי: זה רחוק, זה אורגני, זה שלנו. הגעתי לשם וליבי פשוט נפעם. הבנתי מיד שאני חייבת לספר את הסיפור הזה".
במשך כארבעה חודשים היא נסעה מכפר לכפר באזורים מניפור ומיזוראם שבהודו, פגשה משפחות, חיה לצידן וצילמה את שגרת החיים. "גיליתי אנשים מאוד צנועים, מאוד שלווים, עם אמונה חזקה. הם שומרי שבת, יש להם כשרות וטהרת המשפחה, יש להם חגים כמו שלנו, פסח, ראש השנה, שבת", היא אומרת, "ואז אתה מגלה שלפני בערך מאה שנה מיסיונרים בריטים הגיעו לשם ואילצו אותם להתנצר. זה דבר שמטלטל אותך".
מבין הדמויות שצילמה, יש אחת שמלווה אותה במיוחד. "יש ילדה בשם אסא, בת עשר. צילמתי אותה כמה פעמים”, היא משחזרת, "יש צילום שלה עומדת בחזית בית הכנסת עם מגן דוד מעץ. יש צילומים שלה מאכילה את האחים שלה, שוחה איתם בנהר. ההורים שלה עובדים רחוק בשדות אורז, והיא זו ששומרת על הילדים. היא מאוד נגעה לי בלב, כי דרך הילדה הזאת אתה מבין את האחריות, את השקט, את הבגרות".
למה הם בכלל רוצים להגיע לישראל?
"הרבה אנשים אומרים לי: 'הם חיים בגן עדן, למה הם רוצים לבוא לכאן?' ואני תמיד עונה: 'הם לא רצו להגיע לישראל בגלל מכונת כביסה, מכונת ייבוש או מקרר. טוב להם שם. הם לא מרגישים שקשה להם. הם אוהבים לשאוב מים מהנהר, הם לא מרגישים רע. הכמיהה שלהם היא רוחנית, זה געגוע עמוק, לא חומרי'".
הכמיהה הזו מקבלת בשנים האחרונות גם ביטוי מדיני. לפני כחודש אישרה ממשלת ישראל תוכנית להעלאת יתר בני קהילת בני המנשה לישראל עד שנת 2030. על פי ההחלטה, עד סוף 2026 יעלו כ-1,200 מבני הקהילה בעלות מוערכת של כ-90 מיליון שקלים, כולל גיור, קליטה, לימוד עברית ושילוב בתעסוקה. בהמשך, עד שנת 2030, צפויים לעלות עוד כ-5,800 בני מנשה – מהלך שאמור להביא לישראל את כלל חברי הקהילה שנותרו בהודו, עם דגש על התיישבות בצפון ובגליל.
לתערוכה יש גם ממד אקטואלי וכואב במיוחד. היא מוקדשת לזכרם של חיילים מקהילת בני המנשה שנפלו במלחמת חרבות ברזל. בפתיחת התערוכה באוניברסיטה יהיו נוכחים הוריהם של סמ"ר גרי גדעון הנגהל ז"ל ושל סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת ז"ל. "שני חיילים מבני מנשה נהרגו בעזה", מציינת לומברוזו, "הילדים שלהם (של הקהילה, ע"מ) מצולמים בתערוכה. הם כבר חלק מהסיפור הישראלי, לא משהו רחוק".
ומה היא מבקשת שיישאר עם המבקרים בתערוכה? כאן קולה הופך חד וברור. "אני רוצה שעם ישראל יקבל אותם", מבקשת לומברזו, "זה שבט שבמשך 2,700 שנה מחכה לחזור לכאן. אנחנו כמעט לא ידענו על קיומם. זה לא רק הסיפור שלהם, זה הסיפור שלנו. הגיע הזמן לפתוח את הלב".
פתיחת התערוכה: היום, רביעי, 24 בדצמבר 2025, 18:00, במעבר הספרייה סמוך לכניסה למוזיאון הכט. הכניסה חופשית.
