לפני כ-5 שנים מצאה שולי הרשקוביץ' ערימת מסמכים מצהיבים משנות ה-30 השייכים למפעל הגומי פרנץ לוי שהוקם באותן שנים בעיר התחתית בחיפה. היא ניסתה לדלות פרטים על האיש, אך ללא הצלחה. השבוע החליטה לפרסם פוסט בפייסבוק וחצי שעה אחר כך הגיבה עליזה יקואל: "אני הבת שלו", והשאר היסטוריה
פוסט קצר שפירסמה השבוע שולי הרשקוביץ' בפייסבוק, קיבל תפנית מפתיעה, בדיוק כפי שמצופה מהרשת החברתית לנהוג – להפוך את עולמנו לכפר גלובלי, בו איכשהו כולם מכירים את כולם. הרשקוביץ' שאלה בקבוצת חיפאים מצייצים המקורי אם מישהו מכיר מישהו ממשפחת פרנץ לוי שהיה לו מפעל לגומי ברחוב יפו 30 בשנות ה-40. "מצאתי מסמכים ישנים ומצהיבים השייכים למשפחה והייתי רוצה למסור אותם", היא כתבה, אבל היתה קצת סקפטית לגבי התוצאה.
לאחר כחצי שעה הגיעה התשובה המיוחלת: "אני הבת שלו", כתבה עליזה יקואל וההתרגשות של הרשקוביץ' הרקיעה לשמיים. "אני עובדת בחברת רו"ח בצ'ק פוסט ולפני כ-6-5 שנים הבאנו חברה שתגרוס לנו את כל החומר הישן שהיה ארוז בקלסרים באחד המחסנים. תוך כדי מיון, אני מוצאת שם מסמכים מאוד ישנים, מצהיבים, מתפוררים מ-1935, 1940 ועל כולם מופיע השם פרנץ לוי. זה כל כך סיקרן אותי לדעת מי הוא היה", היא משתפת.
את 15 המסמכים השונים לקחה הרשקוביץ' למשרדה והניחה אותם בצד. "לא יכולתי לגרוס אותם", היא מספרת בעיניים בורקות, "עברו כמה חודשים עד שניגשתי שוב לערימה המצהיבה ומסתבר שפרנץ לוי עלה מגרמניה, כך היה כתוב באחד המסמכים עליו מוטבע Government of Palestina, עם חותמות רשמיות וזה כל כך ריגש אותי. שיתפתי את הנכדה שלי הדר מלכה והתחלנו לחקור".
מה היתה נקודת המוצא?
"חיפשנו לפי השם ומצאנו שני פרנץ לוי. האחד רב ולשני היה מפעל לגומי, אשר עבד עם הצבא. גילינו שהוא התגורר בחורב ויש לו ילדים. ניסיתי בכל דרך אפשרית למצוא מישהו קרוב אליו, אבל לא הצלחתי".
על מה המסמכים מעידים?
"יש מסמכים בהם הוא התכתב עם מישהו שאמר שיש לו מניות בשווי כזה או אחר וגם שיח על המפעל".
"כל כך נקשרתי לאיש הזה, זה לא יאומן, פשוט לא הצלחתי לשחרר"
פרנץ לוי היה מפעל ותיק בחיפה שהחל כבית מלאכה לחגורות ב-1934 והתפתח במלחמת העולם השנייה לייצור ציוד הצלה כמו סירות, מצנחים, חגורות הצלה וצינורות כיבוי והתרחב לייצור ציוד בטיחותי למטוסים ומוצרי גומי שונים. בשנות ה-70 נרכש חלקית על ידי קונצרן כלל תעשיות ושולב בקבוצת מגם בשנות ה-90. כיום נמצא המפעל באזור התעשייה ציפורית.
הרשקוביץ' שוללת את האפשרות שהמפעל היה לקוח במשרד רואה החשבון בו היא עובדת, "לא ייתכן, החברה שלנו לא כל כך ותיקה", היא אומרת, "אני לא יודעת איך הם הגיעו למחסן הזה. המסמכים האלו מתפוררים, זו היסטוריה. במשך כל השנים האלה שהמסמכים בידי, לא הצלחתי להשתחרר מהבן אדם. חיפשנו תמונות שלו בגוגל, נכנסנו לאתרי שורשים, גילינו שהבית בחורב נמכר ומצאנו שהיו לו שלוש בנות. כל כך נקשרתי לאיש הזה, זה לא יאומן, פשוט לא הצלחתי לשחרר".
לאחר שהמאמצים לאתר בן משפחה לא צלחו, הניחה הרשקוביץ' שוב את המסמכים בצד, עד שלפני כמה ימים היא נתקלה בפוסט בפייסבוק של חיפוש אנשים וזה הצית את דמיונה, "אמרתי, וואו, אולי גם אני אמצא מישהו שיוכל לספר לי על פרנץ לוי וכשהבת שלו כתבה לי, את לא מבינה מה קרה לי בגוף".
יקואל שהגיבה לפוסט, אפילו קצת סיפרה על עברו של מפעל הגומי, כי בין התגובות היה הרבה דיסאינפורמציה. "כל כך התרגשתי", אומרת הרשקוביץ', "צילמתי לנכדה שלי את התגובות ואמרתי לה 'ראי כמה אנשים הגיבו, איך לא חשבתי על זה קודם?'. התקשרתי לעליזה ודיברנו איזו שעה בטלפון. זו אישה כל כך מרשימה. היא סיפרה לי על קורות המפעל לאחר שאביה נפטר, על המעבר לציפורית ועל פינת הנצחה לזכרו, עם תעודה הלידה שלו, תמונות. זה כל כך ריגש אותי, אני אפילו לא יכולה להסביר למה. כאילו זה חלק מהמשפחה שלי".
עליזה, איך הגעת לפוסט?
"הכל יצא הכי מוזר בעולם. מישהי שהיתה פעם חברה שלי, שאלה אם זה קשור אלי. נכנסתי לפוסט וישר הגבתי. ברור שאי אפשר היה למצוא אותנו, לי ולשתי אחיותיי, לאף אחת מאיתנו לא קוראים לוי. יודעת מה עוד יותר מוזר? התברר ששולי מתגוררת בקרית ביאליק ואני עכשיו במוצקין, כשרוב חיי גרתי בביאליק. דיברנו וקבענו להיפגש. אני לא יודעת מה בדיוק יש בידיה, אבל זה מסקרן".
יש לך מושג איך המסמכים הגיעו למחסן במשרד?
"לדעתי זה משרד רו"ח שאבא שלי עבד איתו".
ספרי קצת על אבא.
"אבא נולד בשנת 1903 בעיר אשווגה בגרמניה, שם היה להם בית מלאכה לשוטים, אולי גם חגורות, אבל אני לא בטוחה. הוא עלה לארץ בשנת 1933 ופתח את המפעל בעיר התחתית, איפה שהיה אגד הישן ברחוב יפו. זכור לי שבהתחלה הם יצרו חגורות ובהמשך עברו לצינורות גומי. אני יודעת שהם גם עשו בקבוקי מים חמים והייתי מתה למצוא בקבוק כזה, עם השם של אבא חרוט עליו. אבא היה ממקימי מכבי אש בחיפה במסגרת ההגנה ועבד בעיקר עם צבא ההגנה לישראל. לאט לאט הם התפתחו ועברו לאזור בלובנד. שם אגב יש רחוב על שמו של אבא, פרנץ לוי. אמא שלי, אוה, אותה הוא הכיר בארץ, רצתה שיקראו לסמטה ליד מרכז חורב על שמו, אבל בסוף היא נקראת על שם רב".
ונולדו להם שלוש בנות.
"היתה להם בת שנולדה ב-1939 ונפטרה בגלל שיתוק ילדים. אני נולדתי ב-1943, היתה פעם שנה כזו (היא צוחקת). אחרי שנתיים נולד אחי שנפטר בגיל 4 בגלל סרטן ואז נולדו שתי אחיותיי, עדנה בר ניב שמתגוררת כבר שנים בחו"ל נולדה בשנת 50' והקטנה, תמי באסה, כן, בדיוק כמו שזה נשמע, באסה (צוחקת), נולדה שנתיים אחר כך".
יקואל היא אשה נמרצת עם סדר יום עמוס אשר ממש לא תואם את גילה, 83, ואת פרצי הצחוק המדבקים שלה, שכן תואמים לשמה. בצעירותה היא עבדה כמורה ואז במשך שנים רבות כספרנית בבית הספר לקציני ים בעכו. היום היא מעדיפה לטייל בארץ ולנהוג בעצמה, היא עושה את הקניות בעצמה ומבשלת, הולכת לתיאטרון שנמצא בסמיכות למקום מגוריה, מציירת, יוצרת בחימר, מתעמלת ושוחה.
עד מתי בפועל אבא עבד?
"הוא עבד עד שנפטר בטיול בחו"ל בשנת 1968. את מקומו תפסו בני משפחה, דודים ובני דודים. אבא הכניס את חברת כלל ב-50 אחוז כי המפעל הפך למאוד גדול. אחר כך הדוד שלי מכר להם את חלקו וכיום המפעל בציפורית לא קשור למשפחה".
החלטת מה תעשי עם המסמכים?
"קודם כל אני רוצה לראות אותם. הבנתי שהכל כתוב באנגלית, ואני מניחה שאוכל לקרוא אותם. יכול להיות שאעביר אותם בהמשך לארכיון העיר חיפה, שכולם יהנו".
