בגיל שבו רבים מעדיפים לנוח בבית, להקדיש בעיקר זמן למשפחה ואולי לפתח תחביבים, יש מי שבוחרים למלא את זמנם בתרומה לחברה. שניים כאלו הם ישי בלום ויחיעם גלר, תושבי קריית שמואל בני 96 ו-79, שלהם ותק של עשרות שנים בהתנדבות, ועל כך קיבלו בשבוע שעבר תעודת הוקרה בטקס חגיגי שנערך בעיר
קבוצות רבות באוכלוסייה נופלות לעיתים בין הכיסאות. ידיהן של הרשויות אינן מצליחות להגיע לכולם, ובדיוק במקום הזה, ממלאים תפקיד חשוב ופעמים רבות קריטי, אנשים שבוחרים לתת מעצמם לחברה ללא כל תמורה.
ויש גם מי שבוחרים לתרום מעצמם ללא גבול. הגיל, למשל, הוא לא פקטור מבחינתם. שניים כאלו הם ישי בלום ויחיעם גלר אשר ממשיכים להתנדב גם בגילאים 96 ו-79. בחודש שעבר הם קיבלו תעודות הוקרה באירוע חגיגי שהתקיים בהובלת המחלקה לשירותים חברתיים בקריית חיים וקריית שמואל בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה המסייעת בהכשרת מתנדבים לשגרה ולחירום, אגף הביטחון בעיריית חיפה, ועד קריית חיים, עירונית קריית חיים ובית נגלר.
"היו שאמרו לי: 'זה הטלפון היחיד שקיבלתי השבוע'"
ישי בלום, 96, מקריית שמואל, נולד בשנת 1929 בבאזל שבשוויץ. את ערך התרומה לחברה הוא ספג עוד בילדותו כשהוריו סייעו להציל את פליטי מלחמת העולם השנייה. כשגדל הוא נרשם ללימודי שענות ובהמשך עסק בתחום, בארץ הולדתו וגם כשעלה לארץ. תחילה עסק בתיקון מכשירים של אוניות שעגנו בנמל חיפה ובמשך שנים עסק בתיקון שעוני וינטג', שעונים עתיקים וגם מודרניים. במקביל, הוא התנדב בבתי חולים, חילק מנות חמות למשפחות המטופלים, ומאז, כבר עשרות שנים שהוא מעניק אוזן קשבת וכך מסייע לקשישים וחולים. את מספרי הטלפון הוא מקבל ממחלקת הרווחה ומשוחח איתם על בסיס שבועי.
על מה אתה מדבר איתם?
"אני מדבר איתם על מה שהם רוצים לדבר. יש אנשים שהם בודדים לגמרי, אין להם אף אחד. היו שאמרו לי 'זה הטלפון היחיד שקיבלתי השבוע'. אני שואל אם אפשר לעזור במשהו. אם הם צריכים עזרה אני מעביר לרווחה".
"אני לא זוכר, זה כבר כל כך הרבה שנים, עשרות שנים", מסביר בלום כשאני שואלת איך הגיע להתנדבות הזו. "בעבר הלכנו פיזית למשרדי רווחה. לא רצו שנתקשר בטלפונים הפרטיים שלנו, אלא עם טלפונים של הרווחה כי חששו שיבלבלו לנו את המוח. בקורונה התקשרתי מהטלפון הפרטי שלי ואני חייב להגיד שאף אחד לא בלבל את המוח".
ספר איך מתנהלת השיחה.
"אני דברן, זאת לא בעיה. לפעמים, עם מישהו חדש יש קושי בהתחלה, עד שהוא מבין שאני בסדר, אבל בדרך כלל זה הולך בקלות. השיחות מתקיימות תמיד בימי רביעי, אני מתקשר אליהם ואז מעביר דוח קטן לרווחה על תוכן השיחה. 'התלונן על זה', 'ביקש את זה', 'הלך לקונצרט, או לא'. יש כאלה שאני כבר שנים מדבר איתם. יש כאלה שלצערנו נפטרו בגלל הגיל, גם אני לא צעיר".
איזה מסר אתה רוצה להעביר לצעירים או בכלל לציבור?
"צריך להתנדב. זה נותן תוכן לחיים. לדעתי, וזה עניין של אמונה, זה גם נותן אריכות חיים. אני מאוד ממליץ לכל אחד להתנדב, לא כל כך משנה מה בדיוק, איפה שהוא חושב שיוכל לתרום".
"אישתי היא גם חברה שלי והתמסרנו. כל המשפחה משתתפת"
מדי שבוע מחולקות עשרות חבילות מזון ומצרכים למשפחות נזקקות בקריית שמואל, קריית חיים וקריית ים. על הגמ"ח שמפעיל את האופרציה הזו עוד משנת 1998 מנצח יחיעם גלר, 79, מקריית שמואל. חצי מהיום הוא לומד תורה בכולל ובשאר הזמן מנהל את מפעל התרומות.
את הרשימות של המשפחות הוא מקבל מהרווחה בערים השונות, המצרכים מגיעים מתרומות, ועשרות מתנדבים – צעירים וגם מבוגרים – אורזים את הכל ומשנעים "עד לבית הלקוח", כפי שגלר מכנה זאת.
"הפעילות היא על בסיס שבועי, כל שבוע בימי רביעי בלילה והפעילות למנהלים היא כמעט כל השבוע", הוא מסביר, "כי למשל צריך לחפש קרטונים, להדביק ולסדר אותם. אחר כך אנחנו מקבלים את האולם בשלישי בלילה מתנועת הנוער, פורסים שולחנות וקרטונים, בבוקר מקבלים חלק מהפירות והירקות ואז את שאר המצרכים, ועושים את האריזות".
החבילות מורכבות מירקות ופירות, עוף, ביצים, מוצרי מכולת, מוצרי חלב, לחם ושאר מצרכים שיסייעו למשפחות לעבור את השבוע הקרוב.
איך הגעת לנהל את המפעל החשוב הזה?
"כשיצאתי לגמלאות שני אנשים אמרו לי 'הרב ביקש לדבר איתך'. התחלנו לדסקס ואמרנו 'בואו נעשה קבוצה של חלוקה למשפחות נזקקות', ומאז ועד היום זה קורה. עד עכשיו היינו 60 מתנדבים אבל גדלנו".
אני מניחה שבתקופות כמו המלחמה והקורונה היו קשיים.
"אני מרגיש סיעתא דישמיא כל הזמן. לא היה שבוע שמשפחות לא קיבלו משלוח. במלחמה הייתה בעיה של שליחים אבל הסתדרנו, יש כוננים".
הגמ"ח בא על חשבון המשפחה, אתה נאלץ לוותר לפעמים?
"כן. אם מאחורי גבר יש אישה שלא משתתפת, אי אפשר לעשות כלום. אני אומר לכולם שאשתי היא גם חברה שלי והתמסרנו לזה כל השנים. לא הלכנו לחתונות, בימי רביעי רק אירועים שלנו של המשפחה בדרגה ראשונה ושנייה. תמיד היינו בגמ"ח בימי רביעי. זו מגבלה מסוימת אבל התגברנו. יש לי בת שהיא כבר סבתא והיא יד ימיני. יש נכדים שעושים חלוקת קווים, כל המשפחה משתתפת בזה".
עד מתי תמשיך בפעילות?
"אני עכשיו עושה צעדים להתחיל להעביר את זה לנוער הצעיר, לא בגלל שאין לי כוח, זה פשוט לא יפה שאדם מבוגר מטפל בדברים כאלה כל כך הרבה שנים. בשבועות הקרובים אני אעביר את התפקיד הלאה".
