שבוע אחד, שני קצוות. הובלת קבוצת הנערות של הריאלי לגמר ליגת בתי הספר התיכוניים ובהמשך פיטורים מתפקידו כמאמן קבוצת הבוגרות של מכבי חיפה. עבור עומרי צירלין, זה לא רגע דרמטי בודד אלא סיכום של דרך ארוכה, "זה פרק שנסגר", הוא אומר, "ועכשיו צריך לבנות את הפרק הבא"
ביום רביעי האחרון הוביל עומרי צירלין כמאמן ראשי את קבוצת הנערות של תיכון הריאלי בית בירם, קבוצה שמרביתה מורכבת משחקניות מחלקת הנוער של מכבי חיפה, לגמר היסטורי. יומיים בלבד לאחר מכן, ביום שישי, ולאחר הפסד של קבוצת הבוגרות בעונה לא מוצלחת בליגת העל, הוא פוטר מתפקידו כמאמן הקבוצה. שבוע אחד, שני קצוות, שממחישים יותר מכל את המורכבות ולעיתים גם את האכזריות של תרבות הספורט בישראל.
בהודעה קצרה ולקונית שפורסמה ברשתות החברתיות של המועדון נכתב כי צירלין נפרד מהמועדון לאחר 15 שנים. עבור מי שמכיר את עומק העבודה, ההשקעה היומיומית והדרך הארוכה שעשה, הניסוח הזה לא מצליח לשקף את המשקל האמיתי של התקופה, "זה לא סיפור של עונה או שתיים, אלא של חיים שלמים בתוך מועדון", הוא אומר בשיחה פתוחה, "זה לקום כל בוקר ולחשוב רק על דבר אחד: איך אני עושה את הבנות טובות יותר, חזקות יותר, בטוחות יותר".
צירלין הצטרף למכבי חיפה בשנת 2011 כשמחלקת כדורסל הנשים הייתה בראשיתה, "זו הייתה ממש התחלה", הוא נזכר, "4 קבוצות בסך הכול, בערך 40 בנות. קט־סל, ילדות, נערות ונשים בליגה הארצית. הכל היה בחיתולים. לא היה משהו מסודר, לא הייתה תשתית. היינו צריכים לבנות הכל מאפס, לאט, בזהירות".
היית שותף לבנייה מאפס של מחלקת הנשים. ספר איך זה קרה?
"בהדרגה. חוגים, בית ספר לכדורסל, מוקדים בשכונות, ואז קבוצות ליגה. שום דבר לא בבום. כל שנה עוד שלב קטן. הגדלת כמות אימונים, עבודה אישית, כושר גופני, מעטפת. זה תהליך של שנים, ואתה חייב סבלנות ואמונה בדרך".
לאורך כל התקופה הזו צירלין לא הסתפק בתפקיד ניהולי, "תמיד אימנתי", הוא מדגיש, "גם כשהייתי מנהל מקצועי, תמיד הייתי על הפרקט. ב-10 השנים הראשונות גם חוגים, בלי יוצא מן הכלל. לא הייתה שנה שלא עבדתי עם ילדות. זה היה חלק ממי שאני. גם ביום חופש, גם אחרי משחק של הבוגרות, הייתי מגיע לחוגים. זה לא משהו שעושים בשביל הכותרת".
העבודה הזו, לדבריו, נמדדת בעיקר לאורך זמן, "לאמן ילדה מכיתה א’ ולראות אותה בי’ או י”א בנערות א’ זו תחושה שאין לה תחליף. אתה רואה את הדרך, את הקשיים, את ההתבגרות. המטרה שלי אף פעם לא הייתה רק תארים. רציתי לפתח שחקניות, להוציא אותן לנבחרות, לליגות הבכירות. כל שחקנית שמגיעה ליעד כזה, בשבילי זו אליפות".
ובכל זאת, היו גם רגעי שיא מקצועיים, "העלייה עם הנשים מהלאומית לליגת העל", הוא מציין, "זו הייתה עונה קשה מאוד, אבל סיימנו אותה בלי הפסד מדצמבר עד מאי, עם אליפות והנפת צלחת. אלה רגעים שנשארים איתך. גם הניצחון הראשון בליגת העל. וברמת הנערות – הגמר מול הריאלי בנתניה, מול אולם מלא. אלה רגעים שאתה מבין בשביל מה עבדת כל כך הרבה שנים".
במשך כעשור רצוף אימן את קבוצת הבוגרות, פרק זמן חריג בכדורסל הישראלי, שבו מאמנים מוחלפים לעיתים תכופות, "זה לא דבר מובן מאליו", הוא אומר, "אני לא מכיר הרבה מקרים כאלה. צריך גם לומר ביושר, ההנהלה נתנה לי לעבוד לאורך זמן, וזה לא דבר שקורה הרבה בארץ".
למה השנה בחרת לא לאמן במקביל גם מחלקה צעירה?
"כי הבנתי שליגת העל זו משרה מלאה", הוא מסביר, "כשאתה מאמן בוגרות בליגת העל, אי אפשר לתת 100 אחוז גם לנערות או לילדות. הרגשתי שזה לא הוגן כלפיהן וכלפי הקבוצה הבוגרת. היה לי חשוב להיות כן עם עצמי".
הפיטורים, שהגיעו בעיתוי כה טעון, עדיין מהדהדים, "אני לא כועס", הוא אומר, “גם לא פגוע. אני פשוט לא מבין למה עכשיו. חשבתי שאפשר היה לחכות לסוף העונה. אבל בסופו של דבר זו החלטה שלהם, ואני מכבד אותה. אחרי פעם שנייה, הבנתי שגם לי יש אחריות על עצמי. מבחינתי זה סיום".
הפרידה הקשה ביותר, לדבריו, היא מהמחלקה הצעירה, "שם זה הכי כואב", הוא מודה, "אלה קשרים של שנים עם השחקניות, ההורים, הצוותים. זה הרבה מאוד אנשים, והרבה מאוד רגשות. זה יחסר לי מאוד".
אחרי 15 שנים בכדורסל הנשי, איך אתה רואה את מצבו בישראל?
"אין כאן תרבות ספורט נשים אמיתית", הוא אומר בפיכחון, "לא רק מצד הממסד, גם מצד הקהל. וזה חבל, כי יש איכות, תשוקה ושחקניות מצוינות. הענף צריך לעשות יותר: בנראות, בפרסום, בחיבור לאנשים".
שבוע אחד, שני קצוות. עבור צירלין, זה לא רגע דרמטי בודד אלא סיכום של דרך ארוכה, "זה פרק שנסגר", הוא אומר, "ועכשיו צריך לבנות את הפרק הבא".
