מה שהחל בדגל פריסה בערב דרבי אחד, הפך בתוך ימים לעימות אידיאולוגי גלוי, כזה שמעמיד את תרבות האוהדים, ואת החברה שסביבה, מול מראה לא פשוטה. ועכשיו, הדגל הפך למרצ'נדייס. אוהד מכבי שרכש חולצה: "הרבה אנשים קנו את החולצה לא בגלל הציור עצמו, אלא בגלל התחושה שסותמים להם את הפה ומכתיבים להם איך מותר להתנהג כאוהדים". אוהדת מכבי מזועזעת: "אחרי הסערה הציבורית כבר אי אפשר להגיד ‘לא הבנו’. כאן זו בחירה מודעת, לעשות דווקא"
ביום שני, 5 בינואר 2026, במהלך הדרבי החיפאי בין מכבי להפועל, הונף ביציע הצפוני של אוהדי מכבי חיפה דגל פריסה גדול שעורר סערה ציבורית רחבה. הדימוי שהופיע עליו נתפס בעיני רבים כסקסיסטי וככזה שמרמז על אלימות מינית. בתוך שעות החלו גינויים חריפים מצד ארגוני נשים, אוהדים ואנשי ציבור, ובהמשך הועמדה מכבי חיפה לדין משמעתי ונקנסה על ידי ההתאחדות לכדורגל.
אלא שבימים האחרונים הפרשה לא שככה, אלא קיבלה תפנית נוספת. ארגון הקופים הירוקים הוציא למכירה מרצ'נדייס עם הדימוי המרכזי מהשלט ולפי תגובות האוהדים, אלפי פריטים נמכרו בתוך זמן קצר. עבור מתנגדי המהלך, כבר לא מדובר בטעות חד־פעמית ביציע, אלא בהפיכת מסר פוגעני למוצר מסחרי ובאקט מודע של התרסה.
אליס גולדמן: "להוציא חולצות עם השלט זה להכפיל את הפגיעה"
אחת הקולות נגד הוצאת החולצות היא אליס גולדמן, אוהדת ותיקה של הקבוצה: "אני אוהדת מכבי חיפה עשרות שנים, זה הבית שלי", היא אומרת, "דווקא מהמקום הזה אני מרגישה חובה להגיד, יש כאן קו שנחצה".
מעבר לפגיעה האישית, גולדמן מדברת על עימות אידיאולוגי עמוק, "זה לא עניין של הומור או טעם רע. זו תפיסת עולם. הדימוי הזה שואב מעולמות של אלימות וניצול, והוא מנרמל שפה שמוחקת נשים. כשאומרים לי ‘זה רק כדורגל’ אני לא מקבלת את זה. כדורגל הוא מרחב ציבורי, לא אזור חסין מערכים".
לטענתה, הוצאת החולצות חמורה אף יותר מהשלט, "אחרי הסערה הציבורית כבר אי אפשר להגיד ‘לא הבנו’. כאן זו בחירה מודעת, לעשות דווקא. במקום לעצור, להודות בטעות, מכפילים את המסר ומרוויחים עליו כסף. זה פוגע בנשים, אבל גם פוגע במכבי חיפה ובאוהדים שרוצים להזדהות עם המועדון בלי להתבייש".
"אם לא היו עושים מזה כזה סיפור, לא היו מוציאים את החולצות"
מן העבר השני, אוהד מכבי חיפה (שמו, לבקשתו, שמור במערכת) שרכש את החולצה מציג עמדה שונה בתכלית. לדבריו, מדובר בהומור יציעי ובהטרלה, לא במסר אלים, "הדימוי הזה לא הומצא עכשיו”, הוא אומר, "הוא קיים שנים בתרבות האינטרנט ובשיח בין אוהדים. בכדורגל תמיד היו דברים קיצוניים, והרבה פעמים מי שמגיע ליציע מבין שזה לא אמור להילקח כפשוטו".
האוהד אינו מתכחש לכך שהשלט בוטה, אך טוען שהפרשנות הציבורית הרחיקה לכת, "אף אחד לא חשב על אונס או אלימות מינית. זה לא עבר לי בראש לשנייה. בעיניי זה ציור פרובוקטיבי, לא קריאה לפגיעה. יש במגרשים קללות, גזענות ודברים הרבה יותר קשים ודווקא על זה כולם התלבשו".
לדבריו, הוצאת החולצות היא תגובה ישירה לסערה, "אם זה היה נשאר ביציע, זה היה נגמר שם. ברגע שעשו מזה סיפור לאומי, זה הפך לעניין של עיקרון. הרבה אנשים קנו את החולצה לא בגלל הציור עצמו, אלא בגלל התחושה שסותמים להם את הפה ומכתיבים להם איך מותר להתנהג כאוהדים".
תלך עם החולצה גם מחוץ לאצטדיון?
"אני לא אלך עם החולצה ברחוב או לעבודה", הוא מבהיר, "זה משהו של כדורגל, של משחק. אם הבת שלי הייתה שואלת אותי על זה, לא הייתי שמח להסביר. אבל בכדורגל יש שפה אחרת, מי שנכנס ליציע יודע שזה עולם מחוספס".
לדעתו, המהלך אינו פוגע במועדון, "אני חושב שהתגובה הרשמית של מכבי חיפה היא זו שפגעה. אפשר היה לגנות את השלט בלי לצאת חזיתית נגד הקהל. בסוף, הקהל הזה הולך עם הקבוצה באש ובמים, ומרגיש שמצפים ממנו רק להיות בשקט".
העימות בין גולדמן לאוהדים שתומכים במהלך משקף קרע בתוך קהל האוהדים עצמו. זה כבר אינו ויכוח על יריבות עירונית או על גבולות פרובוקציה, אלא על השאלה אילו ערכים מותר לנרמל בשם תרבות היציע. מה שהחל בדגל פריסה בערב דרבי אחד, הפך בתוך ימים לעימות אידיאולוגי גלוי, כזה שמעמיד את תרבות האוהדים, ואת החברה שסביבה, מול מראה לא פשוטה.
