בעיני הרבנים האורתודוקסים היא השטן, עד שהם מכירים ונרגעים. אצל אחרים, עצם קיומה מערער על תפיסה שלפיה יש רק דרך אחת לגיטימית להיות יהודי. אבל זה לא האתגר הגדול איתו מתמודדת הרבה נעמה דפני, שמובילה את קהילת אור חדש הרפורמית, אלא "לזכור מה חשוב באמת: בני אדם"
בית הכנסת של קהילת אור חדש בחיפה לא נראה כמו מה שרבים מדמיינים כשאומרים את צמד המילים "בית כנסת". בכניסה תלויים זה לצד זה דגל ישראל ודגל הגאווה, אין חלוקה לעזרת גברים ונשים, כולם יושבים יחד, ויש אפילו פינת משחקים לילדים. "כל מי שרוצה מוזמן", אומרת הרבה נעמה דפני, שמובילה את הקהילה יחד עם הרב גבי דגן, "אין פה דתומטר בכניסה שבודק אותך מה אתה עושה בשבת או בדיוק במה אתה מאמין".
הקהילה הרפורמית החיפאית קיימת כ־60 שנה, וכבר 4 שנים דפני עומדת בראשה. היא נולדה בחיפה, למדה בליאו באק, חיה שנים באזור ירושלים וחזרה לעיר. אבל מבחינתה, הסיפור כאן רחב הרבה יותר מסיפור אישי. זה סיפור על זהות יהודית שנדחקה הצידה, ועל ניסיון עיקש להחזיר אותה לציבור שמרגיש לעיתים שהיהדות הפכה עבורו למילה מרתיעה.
"התנועה הרפורמית נולדה מתוך השאלה: למה לבחור?"
כששואלים את דפני מהי בעצם יהדות רפורמית היא חוזרת כמעט 150 שנה אחורה, "הזרם הרפורמי קיים מסביבות 1880. הוא לא דבר חדש בכלל. הוא נולד כתגובה למודרנה, כשיהודים הרגישו שהם צריכים לבחור או להיות יהודים, או להיות חלק מהעולם המודרני".
בתקופה ההיא רבים בחרו אז לעזוב את היהדות לגמרי, "והתנועה הרפורמית באה ואמרה רגע, אפשר גם וגם. אפשר לקחת רעיונות מתוך העולם המודרני ולהכניס אותם לחיים שלנו, אבל גם לא לוותר על רעיונות מתוך העולם המסורתי. זה מאמץ לחיות את החיים כמו שהם, מתוך תפיסת עולם יהודית עמוקה".
מה ההבדל המרכזי בין התנועה הרפורמית לאורתודוקסית?
"ההבדל המרכזי הוא היחס להלכה. האורתודוקסיה אומרת: יש סט סגור של הלכות, או שאתה מקבל את כולו או שלא. התנועה הרפורמית אומרת: הלכה היא אחד הדברים, לא הדבר היחיד. אנחנו תנועה לא הלכתית. זה לא אומר שאני בכוונה עושה דברים שאסור, אלא שההחלטה אם לקיים הלכה מסוימת היא החלטה אישית שלי".
היא מדגימה דרך השבת, "יש מסורתיים שילכו לבית כנסת ביום שישי ובשבת יסעו לראות כדורגל. התנועה הרפורמית שואלת: מה זה עונג שבת בשבילך? בשבילי כדורגל זה לא עונג שבת, בשבילי לטייל כן. זה לא אומר שאני אעשה קניות בשבת. יש פה חברי קהילה ששומרים שבת באופן אורתודוקסי, ויש כאלה שמקבלים שבת ואז יוצאים לפאב".
העימות עם הממסד האורתודוקסי הופך מבחינתה מתיאורטי למעשי. כשנשאלה כיצד רבנים אורתודוקסים מקבלים את תפקידה כרבה אישה, דפני לא מייפה את המציאות, "כשלא מכירים אותי, אני השטן הגדול. כשמכירים, נרגעים”. לדבריה, יש רבנים שמוכנים לקרוא לה רבה בפומבי ולשבת איתה בפאנלים, בעוד אחרים יעדיפו שיח שקט, הרחק ממצלמות וקהל, משום שעצם קיומה מערער על תפיסה שלפיה יש רק דרך אחת לגיטימית להיות יהודי.
"אם לא אגיד בצורה בולטת שזה מקום בטוח, אנשים מהקהילה הגאה לא ידעו"
אבל הדיון, מבחינת דפני, רחב הרבה יותר מהלכה. הוא נוגע בלב היחסים בין חילונים ליהדות בישראל, "החילונים מתייחסים לדת ולממסד הדתי כמשהו שמעורר סלידה. ואני מבינה למה. תאמין לי, אני חוטפת יותר מכולם", היא אומרת, "אבל אני לא מוכנה שיקחו ממני את האוצר הגדול שאני בת לתרבות כל כך עתיקה ועשירה, רק בגלל פוליטיקה".
היא מדברת בלהט על הזכות לבחור, "למה שמישהו אחר יגיד לי איך היהדות שלי צריכה להיראות, באיזו זכות? אני לא אומרת להם איך היהדות שלהם צריכה להיראות, שלא יגידו לי איך היהדות שלי צריכה להיראות".
מאז ה-7 באוקטובר, את מרגישה התעוררות יהודית בקרב הציבור החילוני?
"אני חושבת שאחד הדברים שקורים לנו עכשיו זה שאנחנו מבינים שלזהות היהודית שלנו יש כוח. שזה לא או הכל או כלום. אנחנו יכולים לבחור מה נכון לנו, מה משמעותי לנו רוחנית. זה משתנה עם השנים. כל הזמן להיות במסע ששואל איך אני יכולה להיות אדם טוב יותר מתוך שיחה עם המקורות והמסורת שלנו".
דגל הגאווה בכניסה לבית כנסת זה לא פרובוקציה?
"אנשים מהקהילה הגאה מניחים מראש שבית כנסת הוא מקום שבו צריך להסתתר. אם אני לא אגיד בצורה בולטת שזה מקום בטוח, הם לא ידעו. מבחינתי כל בן אדם נברא בצלם אלוהים".
מה האתגר הגדול ביותר בתפקידך כרבה רפורמית?
"לזכור מה חשוב באמת, שזה בני אדם. להקשיב להם, לראות אותם, בשמחות ובכאבים, בבדידות ובכמיהה. יש אינסוף ניהול, טפסים, גיוס כספים, מזגנים ותוכניות, אבל בסוף הכל חוזר לבני אדם".
מתוך סדרת הרשת "חיפאים בדקה", בעמוד האינסטגרם של "רדיו חיפה".
