מאחורי התנועה והחיוך קשה לנחש שמועדון הסלסה החיפאי טומן בחובו סיפור על אבל, החלטה אמיצה של אמא אוהבת וקהילה מחברת: למרות הקשיים להמשיך להפעיל את המועדון שבנה, ג'ורדן פרץ ז"ל, פתח לפני 20 שנה. "המוזיקה והריקודים היו החיים שלו. זה מה שאהב, אז המשכתי", אומרת אמו דורי פרץ
בלילות אמצע השבוע, כשהאורות נדלקים והרחבה מתמלאת, קשה לנחש שהמקום הזה נושא בחובו גם אבל. ב־Latino Mind Dance Company בחיפה ממשיכים לרקוד סלסה ובצ’אטה, אבל מאחורי התנועה והחיוך עומד סיפור של אם אחת, החלטה אחת, וקהילה שבחרה לא להיסגר, "הכי טוב להנציח אותו זה לעשות מה שהוא אהב", אומרת דורי פרץ, אמו של ג’ורדן פרץ, המייסד, שנפטר במפתיע חודש לפני יום הולדתו ה־40, "המוזיקה והריקודים היו החיים שלו. אז המשכתי".
פרץ הקים את המקום לפני כמעט שני עשורים. הוא לא עשה זאת בגלל הכסף, אלא כדי לחבר אנשים, "הוא תמיד אמר שהמוזיקה טובה לנשמה”, מספרת אמו, "גם כשלא כולם באים מאותו עולם. הריקוד מחבר".
הקהילה שנוצרה סביב המועדון הלכה וגדלה, עם רקדנים צעירים לצד ותיקים, חובבי סלסה לצד מי שהתאהבו בבצ’אטה בשנים האחרונות. ואז, בספטמבר האחרון הכל נעצר. פרץ הרגיש לא טוב, אושפז, ולאחר כמה ימים נפטר מדום לב ,"הוא הלך יום אחד ככה", אומרת אמו, "פתאום הבנתי בכמה אנשים הוא נגע".
דורי, מה היה המועדון עבור ג’ורדן?
"זה היה כל החיים שלו. הוא היה מביא אמנים מחו״ל, עושה פסטיבלים, לא מפחד לנסות. הוא רצה שיהיה כאן מקום טוב לאנשים, לאנשים ביישנים, למי שצריך רגע מפלט. בזמן מלחמה וקורונה הוא אפילו נתן לאנשים להיכנס בחינם, רק לשבת ולהיות ביחד. הוא לא סגר את הדלת לאף אחד".
"אחרי 20 שנה, העיפו אותנו מהמקום בשביל כסף"
ההחלטה להמשיך לא הייתה מובנת מאליה. פרץ, אישה דתייה בפנסיה, שעבדה כקופאית במועדון יותר מ־13 שנה, מצאה את עצמה מול מציאות כלכלית קשה. זמן קצר אחרי מותו של בנה, בעלי המקום הקודם העלו את דמי השכירות כמעט פי חמישה. "נתנו חודשיים להתארגן והעיפו אותנו. בשביל כסף", היא מתארת.
המעבר למתחם חדש בצ’ק פוסט, בשותפות עם אולם אירועים שפועל בעיקר בסופי שבוע, צמצם אפשרויות והגדיל הוצאות, "זה לא פתרון אידיאלי", מודה עדן חאבא, חיפאי בן 35, רוקד מעל עשור, שנכנס לניהול לפני כשנתיים וחצי והפך לדמות מרכזית בהמשך הדרך.
חאבא לא הגיע מבחוץ, הוא היה חלק מהקהילה עוד לפני שניהל את המועדון, "זה מקום מפלט", הוא משתף, "אני יודע שאני נכנס ופוגש אנשים שאני מכיר ואוהב. לפעמים אני בא רק לרקוד, לפעמים לשבת ולדבר. זה נותן מענה לאנשים בכמה רבדים".
כמה גדולה הקהילה היום?
"במסיבה טובה יש לפחות 150 רקדנים, ואם סופרים דורות, הרבה יותר. יש בני 20 לצד בני 60, יש סלסה ויש בצ’אטה, יש אנשים שמגיעים שנים. זה לא דיסקוטק, זה בית ספר לריקוד ומועדון חברתי. באים ללמוד ואז נשארים למסיבה אל תוך הלילה".
"אני לא אסגור. כל עוד אני יכולה, אמשיך לעשות את מה שהוא אהב"
הקהילה הזו היא שמחזיקה את המקום. מתנדבים, מדריכים ורקדנים שנרתמים. דורי מספרת על אנשים עם התמודדויות שונות שמצאו כאן בית, על דלת שנשארת פתוחה גם כשאין כסף, ועל אמירה אחת שחוזרת: "אמא שלי זה אמא שלכם", כך נהג פרץ לומר.
"יש אנשים שמגיעים אחרי יום קשה, אחרי פרידות, אחרי תקופות לא פשוטות בחיים", אומר חאבא, "אתה רואה אותם נכנסים סגורים ולאט לאט נפתחים דרך התנועה. פתאום הם מחייכים, מדברים עם אנשים, חוזרים שבוע אחרי שבוע. זה הרבה מעבר לריקוד".
פרץ רואה בכך המשך ישיר לדרך של בנה, "הוא תמיד הסתכל על מי שעומד בצד" היא מספרת, "מי שאין לו עם מי לדבר, מי שמתבייש להיכנס למעגל. הוא היה ניגש ראשון. היום אני משתדלת לעשות אותו דבר, כדי שאף אחד לא ירגיש לבד".
כמה ג'ורדן חסר לך?
"אני כל היום חושבת עליו", היא אומרת בדמעות, "כשאני רואה את האנשים שם, אני חיה אותו. הם מחזירים לנו אהבה". לצד האבל יש גם מאבק יומיומי להישרדות, חובות שנשארו מהעבר ועלויות שעולות, "אנחנו חיים מעת לעת", מודה חאבא, "אבל השאיפה היא להתייצב ולהמשיך".
עבור פרץ, ההחלטה להחזיק את המקום פתוח אינה רק עסקית, אלא כמעט שליחות, "זו כבר לא קהילה, זה משפחה", היא אומרת, "מי שנכנס לפה יודע שיש לו מקום. הבן שלי לא סגר את הדלת לאף אחד, וגם אני לא אסגור. כל עוד אני יכולה, אני אמשיך לעשות את מה שהוא אהב".
