במשך 6 שנים ליקט רפי שנהב כ-1,000 אנקדוטות מחייו בבית האבות בני ברית ואיגד כ-250 מהן לספר בשם "חידודי סביון". מאחורי הדפים עומד מוטו אחד, שמחזיק אותו גם בימים קשים: "המסר שאני מבקש להעביר הוא לצחוק על עצמך ועל מגבלותיך, כי רק כך תצליח ותיהנה מהמשך חייך"
רפי שנהב הגיע להתגורר בבית האבות בני ברית בחיפה אחרי שתי רעידות אדמה אישיות. בשנים האחרונות הוא איבד את אשתו, התמודד עם סרטן ממאיר במערכת העיכול ונחלץ מניתוח מסובך. בגיל 90, במקום להסתגר, הוא בחר לפתוח מחברת ולהפוך את החיים בבית האבות לספר בשם "חידודי סביון".
"זהו ספר אישי על תחושתו של זקן בבית אבות, על כל התחושות שיש לו, הרגשות והמחשבות", הוא מתאר, "כל אנקדוטה קטנה שחזיתי בה או שמעתי עליה, מיד התגובה שלי הייתה כתיבה. כך נאספו כ-1,000 קטעים במשך 6 שנים, ומהם בחרתי בערך 250 קטעים".
הוא מגדיר את הספר כמעין יומן פנימי של אדם זקן שמסרב להתמסכן, "זה לא ספר משפחתי, זו לא פרוזה, זה לא רומן רומנטי. זו פשוט חוויה כפי שהיא התבטאה אצלי. יש פה ביקורות סמויות על דברים ומצבים שראיתי או הרגשתי, ויש גם הרבה מחמאות לדברים טובים". מאחורי הדפים עומד מוטו אחד, שמחזיק אותו גם בימים קשים: "המסר שאני מבקש להעביר הוא לצחוק על עצמך ועל מגבלותיך, כי רק כך תצליח ותהנה מהמשך חייך".
רצית להגיע לבית אבות?
"לאחר הניתוח המאוד מסובך שעברתי בגלל סרטן ממאיר, החלטתי לא להיות אצל בתי, כדי לא להעמיס עליה. רציתי גם את הפרטיות שלי. לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה להגיע לבית אבות. זה היה בשבילי חלום רע במשך שנים. כשהגעתי, זו הייתה פלנטה לגמרי שונה, פלנטה שחיה במקביל לעולם שבחוץ".
איך מסתגלים לחיים בבית אבות?
"בהתחלה נשארתי בחדר, לא התחברתי עם אנשים כמו שצריך, אני לא האדם הכי חברתי. לאט לאט הבנתי שזה המצב, אלה העובדות. אם כבר נמצאים פה, אז מחפשים את הדברים הטובים שיש שם. יש חנויות, יש בילויים, יש עוד אנשים סביבך, ואתה לא לגמרי לבד".
יש חיי אהבה בבית אבות?
"על אף שזה בית אבות של אנשים מבוגרים, עדיין יש פה חיי אהבה ולפעמים אפילו קולניים. בדרך כלל מעשי האהבה האלה נעשים בחוץ, בגינה, מסביב", הוא אומר ומתייחס לסטטוס הרווק שבו הוא מחזיק, "הייתי מאוד רוצה בת זוג, אבל עדיין לא מצאתי. אני לא בטוח שאני איזה דון ז’ואן שמישהי תרוץ אחריו, אבל אני מסתפק בדרך שבה אני חי היום".
"אני לא מפחד מהמוות, רק מקווה שזה יהיה מוות אקספרס"
הספר נפתח בגעגוע לאשתו המנוחה, וממשיך אל תחושת הזקנה שפתאום קפצה עליו. "בחודש יולי 2018 איבדתי את שותפתי לחיים וזכיתי בתואר אלמן", הוא כותב בפרולוג הספר, "אחר כך איבדתי את כבודי ואישיותי בגלל הסרטן וזכיתי בתואר 'זקן חולה'. כתוצאה מהתארים הללו נפרץ מעיין מילים שהיה חבוי בתוכי".
איך מערכת היחסים שלך עם המוות?
"בין ריאליזם להומור", הוא אומר, "אנחנו מגיעים לעולם זמניים, אבל אנחנו נוטים להאמין שכל מה שמסביבנו קבוע. אני אומר שהעולם טועה. אנחנו אלה שנשארים זמניים. לכולנו יש כרטיס טיסה בכיוון אחד בחברת תעופה אחת, שטסה תמיד לגן עדן. לכל אחד יש שם מקום, וכשהזמן מגיע קוראים לו לטיסה. אין צורך בכבודה, ויש שער אחד בלבד. אין שער נוסף, כי יודעים ששם כל כך טוב שאין אפשרות לעזוב. עובדה, אף אחד לא חזר משם".
הוא מודה כי אינו מפחד מהמוות, אלא רק מקווה להגיע אליו בדרך מהירה, "אני רק מקווה שזה יהיה מוות אקספרס, בלי תחנת ביניים. פה, בבית האבות יש מחלקת עצמאים ויש מחלקה סיעודית שנמצאת למעלה, ואני מבקש שאם כבר אני עולה, אז לעלות ישר למעלה למעלה".
ממרום גילך, תן טיפ לצעירים איך לחיות את החיים נכון.
"אדם צעיר שקורא את זה יתחיל להבין שסוף החיים זה לא סוף ממש. יש עוד הרבה מה לעשות בסוף, אם יש לך מספיק הבנה ושכל. בית אבות זה לא רק מקום ששותים בו תה ומשחקים בינגו. יש דברים נוספים, כל הזמן אפשר לבחור מה לעשות בשביל עצמך", ואז הוא מסכם במשפט אחד שמסביר גם את הכתיבה וגם את החשיפה האישית שלו: "אני לא מתבייש בזקנה שלי ובמצב שלי, אני פשוט מתפשט ונשאר חשוף לקוראים".
