הקשר של הסופר אביחי נזרי לחיפה מורכב. במשך שנים נשא בתוכו תחושת החמצה וכעס בגלל הפערים החברתיים ואיך שכרמליסטיות לא ספרו אותו. לצד הביקורת, הוא מוצא בעיר מקור השראה שאין לו תחליף, והוא מביע זאת גם בספרו החדש "לאן אתם צריכים?" – סיפור התבגרות טעון שמתרחש בקרית שפרינצק
גם כשהוא חי כיום בברנו שבצ’כיה, הסופר החיפאי אביחי נזרי ממשיך לכתוב את העיר שממנה צמח. ספרו החדש "לאן אתם צריכים?" ממקם את הקוראים בחיפה ולא רק כרקע לעלילה, אלא ככוח המניע את הדמויות ומעצב את גורלן. דרך סיפור התבגרות טעון שמתרחש בקרית שפרינצק, נזרי שב אל הפערים החברתיים, אל הרחובות שהגדירו את ילדותו, ואל המתח המתמשך בין חיפה של מטה לחיפה של מעלה, "כששואלים אותי אם אני ישראלי, אני אומר לא. אני חיפאי, חיפאי זה המוצא שלי", הוא אומר בשיחה איתו.
נזרי, בן 43, פרסם עד כה ארבעה ספרים, שני רומנים למבוגרים ושני ספרי ילדים, וביסס לעצמו קול ספרותי שמביט על החיים בשולי החברה דרך מבט אישי ולא מתנצל. ספר הילדים שלו "הילדים של הצהריים" אף זיכה אותו בפרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער. ברומן החדש הוא חוזר אל חיפה של ילדותו ומשרטט את סיפורו של נער הגדל בסביבה רוויית אלימות ופיתויים, ומנסה לבחור בין הידרדרות לעולם הפשע לבין האפשרות לנתיב חיים אחר.
הדרך אל הכתיבה, הוא מודה, לא הייתה מובנת מאליה, "לא פגשתי אף אחד בשפרינצק שההורים שלו מדענים או מהנדסים. לא היו דברים כאלה בשכונה. ולכן אתה לא מדמיין שיום אחד אתה יכול לעשות משהו שהוא מעבר לגבולות שאתה רואה. אני ראיתי עד האופק, ובאופק היה נהג אגד".
דווקא הספרים שקרא בנעוריו הם אלו שפתחו עבורו אפשרות אחרת, "מול הבית שלי הייתה ספרייה, ובמקום לבזבז את הסיפורים על ספסלים בשכונה קראתי המון. זה מה שהצליח להוציא אותי מהמעגל הלא טוב שהייתי בו".
"אם אתה לא סיפור, אתה לא קיים"
"יש לי פרק שמדבר על זה שההיסטוריה נכתבת על ידי הרכלנים", הוא אומר, "בשכונה כל הזמן העניין היה מי יהפוך לסיפור יותר גדול. אם אתה לא סיפור, אתה לא קיים. בסוף אנחנו מעבירים את הסיפורים על ספסלים כמו אדם קדמון ליד מדורה, ואף אחד לא באמת יושב לכתוב אותם. וכן, גם אני בסוף הפכתי לסיפור ויותר מזה, למספר סיפורים".
הספר החדש, המגולל דרמת פשע מותחת, נולד כמעט במקרה, מתוך שיחה עם עורכת ספרו, "סיפרתי לה על סיפור די מטורף שקרה לי בנעורים. הייתה לי ילדות קצת פרועה ביחס לשכונה, והיא אמרה לי: ‘וואו, סיפור מטורף, אתה חייב לכתוב אותו’. כך יצא הספר".
עד כמה שפרינצק הייתה באמת שכונה מפחידה לגדול בה?
"בגיל שבין 14 ל־17 זה גיל שאתה מפוצץ בהורמונים וגם גדלתי בסביבה שאין בה הורים, אף אחד כבר לא אחראי עליך, וזה באמת ג’ונגל. אתה לא חייב להיות אקטיבי בשביל להגיע לפשע. אם אתה גדל בסביבה מסוימת, יש סחף שאתה נמצא בו ואתה לא יכול להתנגד לו".
אתה מתאר גם בספר הראשון וגם בספר החדש את ההבדלים בין חיפה של מטה לחיפה של מעלה. ספר על זה.
"למדתי בעירוני א’ והייתי צריך גם ללכת לשם וגם לקחת אוטובוס, למרות שליאו באק היה במרחק הליכה מהבית שלי. ידעתי שלא ישלחו אותי לשם כי אני כנראה לא בצבע הנכון ואין לי את שם המשפחה הנכון", הוא אומר ומוסיף כי הפערים לא נשארו רק במערכת החינוך, אלא חלחלו גם אל חיי היומיום של נער מתבגר, "אתה מתחיל עם בחורה, הכל זורם וכיף, ואז תמיד מגיעה השאלה מאיפה אתה? ברגע שאתה אומר שפרינצק, יורד איזה מסך ברזל כזה. אתה לא מבין מה קרה, למה המיקוד שלך מוריד לך ניקוד".
יחסי אהבה-שנאה עם העיר
הקשר של נזרי לחיפה מורכב. במשך שנים נשא בתוכו תחושת החמצה וכעס. "שנאתי את חיפה הרבה שנים. כעסתי עליה בגלל הפערים החברתיים ובגלל איך שכרמליסטיות לא ספרו אותי. היום אנחנו קצת משלימים. זה קצת כמו ילד שמורד בהורים שלו ואחרי הרבה שנים מסתכל אחורה ואומר שגם להם היה קשה".
לצד הביקורת, הוא מוצא בעיר מקור השראה שאין לו תחליף, "יש טיפוסים שחיפה שלא פוגשים בשום מקום אחר בארץ. זו עיר מעורבת לא רק יהודים וערבים, אלא ערבוב חיפאי של זהויות. אשכנזים שהם מזרחים ומזרחים שהם אשכנזים. זה מרקם אנושי שמספק אינסוף סיפורים”.
מבחינתו, הכתיבה על מקום אחר תרגיש כמעט מלאכותית, "לכתוב על מקום אחר זה כמו לעשות סיפור על זרים. אני כותב ריאליזם, אני רוצה להכיר את העיר על נימי נימיה ולהרגיש אותה".
"הפוטנציאל של חיפה הוא כמו המשיח, מחכים שיבוא"
כשנזרי מגיע לבקר בארץ הוא חוזר לעיר ולשכונה שלא השתנתה הרבה במשך השנים, "אני נוסע לחיפה כל הזמן ואנשים מדברים איתי על הפוטנציאל של העיר. אני זוכר שבתור ילד דיברו על הפוטנציאל. זה קצת כמו הבטחות על המשיח. כל פעם יש פיסה קטנה שמנסים להרים, וזה אף פעם לא הכל. אנחנו כל הזמן מנסים להיות משהו שאנחנו לא צריכים. אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו".
למה הקוראים צריכים לצפות מהספר החדש שלך?
"שלא יחפשו מוסר השכל כי אין. יש חיים. אם הצלחתי לגרום למישהו להזדהות, להוריד דמעה או לצחוק, זו החוויה של קריאת ספר. ספרים עוררו בי אמפתיה לעולם והפכו אותי לאדם יותר אמפתי. אם אנשים יזדהו עם הספר, זה יעשה לי הכי טוב".
