מה המשותף לחצי פיתה, מנדלה, פרינט מנומר, כלניות ובלון כתום?

סרט משי צהוב. בלון כתום. שעון דיגיטלי. חצי פיתה. מנדלה. פרינט מנומר. חלת שבת. פינק. אפר. כומתת איסוף. סוכה. כלניות. 

12 דימויים מצמררים החקוקים בזיכרון הקולקטיבי של רובנו אותם בחרה נויה מאור, סטודנטית שנה ד' בחוג לעיצוב תקשורת חזותית בביה"ס לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, להציג בפרויקט הגמר שלה במסגרת קורס "מעבדת מחקר – רב תרבותיות", בהובלת ד״ר שגב אונה ובהנחיית נסטיה פייביש.

היא רק בת 26, במקור מחדרה והיום חיפאית, צעירה אך עם בגרות יוצאת דופן, כושר ביטוי ומפוצצת בכישרון. כשהיא מתבקשת להציג את עצמה, היא עונה ישר: "סטודנטית וגם מילואימניקית", בגאווה עצומה. כך מגדירה עצמה מי שביום שהשתחררה משירות סדיר קיבלה אישור מיוחד לעשות מילואים כבר אחרי חודש מבלי לחכות חצי שנה כנדרש, הרבה לפני המלחמה. "ומאז המלחמה, זה הפך לעניין שבשגרה. ברגע שצריך, מספיק פיפס קטן ואני מגיעה". 

מאז השבוע הראשון למלחמה ועד עכשיו עשתה מאור מעל 250 ימי מילואים בעוטף, ממש ליד קו הגבול, והיא מתכוננת בקרוב לסבב נוסף של חודש וחצי. היא מדריכת סימולטור ברוכב שמיים, שזו יחידה של מל"טים, ובגלל צרכים שהתגלו לראשונה במלחמת חרבות ברזל, נתפר עבורה ועבור חברותיה תפקיד חדש – מדריכת פלוגה. 

"הבנו שבסדר גודל כזה של מלחמה צריך שהדברים יהיו קצת יותר מקצועיים וברמה יותר גבוהה", היא מגלה מקצת על תפקידה, "אני מצתוותת לאחת הפלוגות בשטח כאחראית על כל הפן המקצועי. הייתי בכל ההטסות, מתחקרת איתם כל הטסה, עוברת על כל התכנים המקצועיים, מוודאת שאנחנו באמת מתחקרים כל דבר ומוציאים תוצרים גם לדו"צ. עיקר ההתעסקות היתה בפן המקצועי, איך להשתפר, איך להתגבר על המכשול שאין GPS שהשפיע על כל היחידות. הייתי צריכה לתת על כך מענה, לראות איך אני יכולה להעביר את הידע המקצועי שלי ללוחמים כדי שהם יהיו הכי טובים עם הכלי שלנו". 

"יש המון דברים שהרגשתי שמרגיזים אותי, שיושבים עלי, שהולכים איתי"

בעמוד הפותח של הספר "חקוק בזיכרון" המלווה את התערוכה המוזיאלית, כתבה מאור: "התערוכה בוחנת את האופן שבו אירועי המלחמה מחלחלים אל היומיום ומשנים את משמעותם של חפצים, צבעים ודימויים מוכרים. פרטים שנתפסו בעבר כשוליים או ניטרליים, נטענים מחדש במשקל רגשי וסימבולי והופכים לנשאים של זיכרון, אובדן ודריכות מתמשכת. מתוך התערוכה נוצר מרחב התבוננות המצביע על שינוי בתודעה ובחוויה".

עוד לפני שבחרה לפרויקט הגמר ולתערוכה את 12 האלמנטים, מאור היתה צריכה להבין לאן היא עצמה משתייכת – כאדם וכאמן – ומה מאפיין אותה. "מעבדת החקר שאני נמצאת בה הוא קורס חובה שהמטרה שלו היא לבחור תרבות שאת משתייכת אליה, משהו יותר אישי שלך, ולדבר עליו. לקח זמן עד שהבנתי שמה שהכי מאפיין אותי לאורך השנים, הוא שאני מילואימניקית".

המילואים, יחד עם החוויה הכוללת של המלחמה, הוא נושא שפגש אותה בהמון רבדים, "בין אם זה לאבד אנשים שאני מכירה, אנשים קרובים אלי מהיחידה, חברים שהיו בנובה. זה פוגש אותי ואת כולנו מן הסתם ומשם בעצם התחלתי לחקור, להבין על מה אני רוצה לדבר. יש המון דברים שהרגשתי שמרגיזים אותי, שיושבים עלי, שהולכים איתי לאורך התקופה והתחלתי לחקור סוגים שונים של טראומה ופוסט טראומה וכך הגעתי לפוסט טראומה קולקטיבית". 

שם למעשה הפרויקט קיבל תפנית. זה כבר לא פרויקט שמדבר על החבר'ה שהתעסקו בלחימה עצמה, "אלא פשוט להיות אזרח במדינת ישראל ולחוות את התקופה הזו – מעל 20 חודשים שכולנו בחווייה הזו. הכנתי שאלונים, תחקרתי אנשים, ניסיתי להבין איך המלחמה השפיעה עליהם ולאט לאט התחלתי לזקק את הדברים לאלמנטים שהיום אנחנו מסתכלים עליהם בחוויה אחרת".

כאלו שלא היוו חוויה אסוציאטיבית עבורך?

"בדיוק, משהו שעבר לידי והיום אני לא מסתכלת על אותו אלמנט באותה צורה. כמובן שיש פה את מימד הזמן. יכול להיות שבעתיד, בעוד 50 שנה, דברים יראו אחרת. אני לא יודעת, אני גם לא יודעת אם בא לי להגיד 'הלוואי ולא' כי משהו בי רוצה שמה שחווינו ישאר חקוק בזיכרון. מה שחווינו זה משהו שאסור לשכוח, אבל בשלב מסוים הבנתי שיש מכנה משותף לכולנו כאזרחים. כולנו כבר לא מסתכלים על אובייקטים באותה צורה".

"אמא שלי לא קונה פיג'מות מאותה שבת, אותה תפסה התמונה של התצפיתניות"

ומהמקום הזה היא דגמה כל מיני אלמנטים, "בחרתי 12 ויצרתי פרויקט שהמטרה שלו היתה לתת חוויה מוזיאלית, להראות את כל אחד מהאלמנטים, שהוא הכי פשוט, הכי יומיומי – אם זה חצי פיתה, או בלון כתום שנראה כמו בלון שנשאר לאחר מסיבת יום הולדת, שעון שתלוי כמעט בכל סטודיו שאני הולכת להתאמן בו – אבל כל דבר כזה זורק אותי למקום אחר לחלוטין, למשהו שלפחות כרגע, לא אסתכל על אותו אובייקט ואחשוב את אותה מחשבה שהיתה לי לפני".

מעניין אם כולם במדינה רואים באותם אלמנטים שבחרת את אותו הדבר?

"חד משמעית לא. בשאלונים שיצרתי ובסקרים, רציתי להבין איך חברה רחבה – ממעגלים שונים, לאו דווקא חברים שלי, אלא מכמה קבוצות גילאים שונות – חווה אותם. יש כאלו שהאלמנטים לא בהכרח מדברים אליהם ויש כאלה שאלמנטים אחרים תפסו אותם יותר וגם היו כאלו שלא נכנסו לפרויקט, למרות שדיברו עליהם".

כמו מה?

"אמא שלי לא קונה פיג'מות מאז אותה שבת כי היא זוכרת את התמונה של התצפיתניות עם הפיג'מות שלהן ולה זה קשה, שם זה תפס אותה. לעומת זאת, הפיג'מות בכלל לא תפסו אותי, אותי תפס משהו אחר. יש כאלה שיסכימו עם האלמנטים, יש כאלו שקצת פחות, בגלל זה יש פה את מימד הזמן. זה גם עניין של קונוטציות מסוימות. אם אני סתם אנפח בלון כתום למסיבת יום הולדת, יש מצב שזה לא יתפוס אותי באותו רגע. אבל סתם בלון כתום קשור לגדר או מונח בצד הדרך בצורה כלשהי, מנופח או אפילו ללא אוויר, אוטומטית אני אחשוב על המחאות, על הביבסים ועל יום ההולדת שחגגנו לא מזמן. אותי זה יזרוק לשם. יש דברים שהם מעין 'אישור עם קולקטיבי' במרכאות, שכולנו תופסים באותה צורה בקונוטציה מסוימת, ויש דברים שאצל כל אחד מאיתנו נתפס בצורה אחרת".

אפשר לאפיין את האנשים על פי רמת החוויה שהאלמנטים נתפסו אצלם?

"אני יודעת לומר שבסקרים שלי כן ראיתי פערים בין אנשים שהגיעו לעצרות ולמחאות, שחוו את החוויה הזו יותר, לעומת אנשים שלא לקחו חלק במחאה. היו הרבה דברים שאצל חברות שלי, שאנחנו באותו חתך גיל וכולנו היינו בצבא, אליהן המון דברים לא ממש דיברו והן לא ראו את הדברים כפי שאני ראיתי. אני לא יודעת אם זה קשור לימין או שמאל, דתיים או חילוניים, אני רוצה לחשוב שכן, אבל אני לא יודעת לשים את האצבע שלי ולומר כן בהכרח. אבל כן בהכרח תפיסות העולם של כל אחד מאיתנו, הדרך שבה צרכנו את הנתונים – אם זה בהאזנה לחדשות, שמיעת פודקאסטים, רשתות חברתיות, או להיות אקטיבים במחאות – זה השפיע עלינו ובהתאם נראה דברים בצורה שונה, כי אנחנו חווים מציאות אחרת, כל אחד מאיתנו".

"גם אם אקבל אפס כציון גמר, זה ממש בסדר"

לשאלה אם נכון כבר לדבר על פוסט טראומה, היא עונה: "אנחנו לחלוטין עדיין בטראומה ואחד הדברים שאני אומרת בפרויקט הזה וזה כתוב בספר שמלווה את התערוכה, הוא התאריך: 2023 – ואין שנת סיום. אנחנו עדיין בתוך האירוע, הוא קיים, הוא מתקיים".

לא כולם סביבך חושבים כך.

"כשהתחלתי לדבר על הפרויקט ממש התעצבנתי כי כולם זרקו סיסמאות של 'נגמרה המלחמה, אז מה דחוף לך לחזור לשם?'. נגמרה המלחמה ולא אמרו לי? למי היא נגמרה, מתי? לא קיבלתי את הממו. בעוד שבועיים וחצי אני חוזרת לחודש וחצי מילואים עם הפלוגה שלי, אנחנו עדיין שם. תודה לאל שכולם חזרו ועכשיו אפשר להתחיל להתעסק בדברים נוספים שלא הצלחנו להתעסק בהם עד עכשיו".

כמה קיבלת על העבודה הזו?

"עדיין לא קיבלתי, אנחנו רק שבועיים אחרי ההגשה. זו לא פעם ראשונה שאני מתעסקת בפרויקטים על מלחמה, או בכללי על המצב המדיני. אני מדברת על הדברים האלה משנה א', הרבה לפני ה-7 באוקטובר. זה מצחיק, התלבטתי המון על מה לדבר בפרויקט הזה, על בכלל איזו תרבות מתאימה לי וכשהבנתי שזה הכיוון, המרצה שמלווה אותי מהשנה הראשונה, שמכירה את כל פרויקטי המלחמה שלי וחוותה אותי מגיעה לנקודות הקטנות, לזיקוק הקטן של איזה מסר אני רוצה להעביר, אמרה לי 'או, איזה כיף שהגעת הביתה'. מבחינתי, להבין שזה נושא שבוער בי ואני רוצה לדבר עליו כי הוא כואב לי, כי אני חווה אותו כמילואימניקית, כאזרחית, כחברה של חברים שנפלו, כחברה של מישהי שאיבדה אח ובכל כך הרבה מעגלים קטנים אחרים, עשיתי את שלי. וכשאני רואה מישהו אחד שהפרויקט שלי נגע בו, הגיע אליו והוא תקשר את מה שרציתי שיתקשר, אז גם אם אקבל אפס כציון גמר, זה ממש בסדר. אני אפילו לא מסתכלת על הציון".

יש בפרויקט הזה אלמנט של ריפוי?

"אני חושבת שמאז ה-7 בוער בי לדבר על המצב, להציף את הכאב שלי, שהוא גם כנראה הכאב של רובנו. לדבר על הנושא, להתעסק בו, להרגיש אותו זה תמיד סוג של ריפוי. הריפוי במקרה הזה הוא גדול ועמוק יותר, אבל זו התחלה".

איזה אלמנט את מצטערת שלא נכנס לתערוכה?

"אני לא מצליחה לחשוב על אלמנט שאני מצטערת שלא נכנס, אני כן זוכרת שרציתי להכניס קלידים בגלל אלון (אהל; ח"ה), סתם כי בי אישית זה נורא נגע. התגובות שקיבלתי זה שהקלידים לא מסמלים משהו וכן, זה היה מתסכל שאף אחד לא הרגיש כמוני את השייכות והבין את הכאב מספיק כדי שהאלמנט הזה ייכנס לפרויקט".

"היה לי ממש קשה לנפח את הבלון, אז חברה שלי ניפחה במקומי"

לגבי איזה אלמנט הכי נגע בה, היא לשנייה מתלבטת, אבל לא מהססת: "זו שאלה נורא קשה. בא לי להגיד הפיתה, אבל לא, זה הבלון הכתום, כמו רובנו. היתה תקופה שכל פעם כשהייתי עוברת ליד בלון קשור לגדר הייתי מתחילה לבכות מהמחשבה על הזוועות ומה ילדים קטנים עברו, על כך שכולנו היינו מלאים בתקווה ומצד שני ידענו עמוק בפנים שהתקווה הזו יכולה להיות תקוות שווא, אבל לא הסכמנו לקבל את זה תקופה ממש ארוכה. בי עד היום זה ממש נוגע, היה לי ממש קשה לנפח את הבלון, אז חברה שלי ניפחה במקומי, כי לא הצלחתי. לי זה היה מורכב".

אני מאמינה שהפיתה מייצרת הרבה אמוציות.

"האלמנט של הפיתה לא הגיע אלי על ההתחלה, אלא לקראת הסוף וממש בטעות, כי פתאום ירדה לי ההבנה ושם הצטמררתי ואפילו כעסתי על עצמי שהגעתי אליו כל כך מאוחר. דיברו על זה כל כך הרבה והכעיס אותי שהוא ישב אחורה בראש שלי".

הקדשת לפינק, הלוא היא ענבר הימן ז"ל פרק. הכרתן?

"לצערי לא, היא למדה שתי שכבות מעליי בויצו לפני שהפך להיות בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. כל מה שהספקתי זה לשמוע עליה סיפורים, על כמה מדהימה ומוכשרת היתה. מהרגע ששמעתי שהיא מהמכללה שלי, הרגשתי חיבור מידי אליה, כאילו היינו חברות. ככה כולנו הרגשנו".

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

"שאלה קשה. מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה ללכת ללמוד עיצוב. פעם חשבתי שעיצוב זה תבנית יפה, זה לבנות משהו יפה. אני חושבת שרק לאורך הלימודים התחדד לי שעיצוב זה להביע עמדה. זה לקחת כוח מסוים שיש לך ולהשתמש בו, להראות את מה שאתה מאמין בו כדי להביע דרך חשיבה מסוימת. אני לא יודעת לענות על כך, אני כן יודעת שלא בא לי לעשות רק דברים יפים, בא לי קצת מעבר".