הלקסיקון הוא פרויקט דו-לשוני של מרכז ניסאן השם לעצמו מטרה לכונן תחום דעת ומעשה סביב רעיון החברה המשותפת. העורכים, שולי דיכטר וד"ר אמיר פאח'ורי, מדגישים כי החיים המשותפים אינם מבטיחים חברה משותפת כל עוד הקונפליקט ממשיך לפעול, אך אומרים: “תקוה היא משימה פוליטית. האחריות לייצר אותה היא שלנו"
"לקסיקון לחברה משותפת" הוא פרויקט דו־לשוני המבקש לנסח מחדש את השפה שבין יהודים לפלסטינים בישראל והוא יושק הערב (ראשון) בשעה 19:00 בחמאם אל פאשה 9, בוואדי סאליב.
הלקסיקון הוא היוזמה הראשונה של מרכז ניסאן, מרכז חדש הפועל מתוך מכון ון ליר בירושלים השם לעצמו מטרה לכונן תחום דעת ומעשה סביב רעיון החברה המשותפת. מאחורי המהלך עומדים עורכי הספר, שולי דיכטר וד"ר אמיר פאח'ורי, שבמשך כשנתיים הובילו תהליך קבוצתי של למידה וכתיבה עד שהפך למוצר הראשון של המרכז שכבר החל לפעול.
"עבדנו שנה אחת במפגשים חודשיים של למידה משותפת, ושנה שנייה בכתיבה של המונחים. המשתתפים בחרו את המונחים, ואחר כך אנחנו עשינו עריכה וכינוס. האחריות היא עלינו", מסביר פאח'ורי. הכרך הראשון כולל 31 מונחים, שכל אחד מהם נכתב בתבנית קבועה ומציע הגדרה, הקשר ובסיס מחקרי, כולם נובעים מתוך ניסיון להבין כיצד ניתן לכונן כאן חברה משותפת ליהודים ולערבים.
אלא שהלקסיקון אינו מבקש להכריע בין הנרטיבים השונים, אלא למפות אותן. "אנחנו לא אומרים זה נכון וזה לא נכון. אנחנו מגישים את הרפרטואר של הגישות”, אומר פאח'ורי, ומחדד כי לצד הצגת הגישות השונות, העורכים כן מקדמים תפיסה דו־לאומית של שותפות, "שני הלוחות הטקטוניים של המקום הזה הם לוחות לאומיים. אנחנו מכירים בשייכות של שני הלאומים לאותה מולדת. כלומר, אנחנו משתייכים למולדת ולא המולדת שייכת לנו".
השיחה על נרטיבים מובילה כמעט מיד לאתגר המרכזי של הספר: כיצד מדברים על פיוס במרחב שבו מתקיימות טראומות לאומיות עמוקות ולעיתים סותרות, "צריך להתמודד עם טראומות לאומיות. עמים יכולים לעשות פיוס כפי שהם יודעים לעשות מלחמה. כל מה שאנחנו מציעים הוא קשה מאוד, אבל המציאות של מלחמת כל בכל קשה יותר", אומר פאח'ורי, ומדגיש כי המהלך דורש תחזוק מוסדי, חינוכי ופוליטי מתמשך.
האם חיים משותפים זה מספיק כדי לכונן פיוס בין הלאומים?
"חיים משותפים הם פרקטיקה יומיומית", מסביר דיכטר, "אפשר לשבת באותו בית קפה ולהיות ביחסים טובים, גם כשאין שוויון. אבל זה רחוק מלהיות מספיק. הנורמה שאנחנו רוצים לבסס היא נורמה של שוויון, ושוויון לא יכול להיות רק אישי. הוא חייב להיות גם על בסיס לאומי, כי יש כאן שני לאומים".
דווקא משום כך, חיפה הופכת בשיחה לדוגמה מוחשית. בתי קפה שבהם יושבים זה לצד זה יהודים וערבים, שכונות מגוונות ומרחבים עירוניים מעורבים מצביעים בעיניהם על פוטנציאל, אך גם על מגבלות. החיים המשותפים, הם מדגישים, אינם מבטיחים חברה משותפת כל עוד הקונפליקט בין הקולקטיבים ממשיך לפעול מתחת לפני השטח. "חברה משותפת היא התשתית החברתית שנדרשת לעתיד. התשתית המדינית שנדרשת לעתיד היא שלום בין ישראל לפלסטין בתנאי שותפות מדינית, במקום בתנאי הפרדה. תנועת ארץ לכולם מציעה עתיד של שתי מדינות ריבוניות עם מסגרת מדינית משותפת של קונפדרציה. שותפות במקום הפרדה – זה ההיגיון שמייצג את ארץ לכולם, ואת ניסאן גם יחד", הם אומרים.
הלקסיקון נכתב, לדבריהם, לא מתוך נאיביות אלא מתוך מבט ישיר על המציאות, "אנחנו ב-100 שנים של איבה, חשדנות והפרדה. כל הלקסיקון הזה הוא היפוך מחשבתי למה שמצוי. לפני שבאים מנהיגים ומוסדות, צריכה להיות שפה. איך תופסים את השיחה הזאת ואיך מנסחים אותה”, אומר פאח'ור, "מדובר במהלך של בניית תקוה דווקא בתוך מציאות אסונית".
האם לערב מסוג זה, מגיע קהל שהוא לא בגדר לשכנע את המשוכנעים?
פאח'ורי אינו מתכחש לאתגר, אך מציע הסתכלות אחרת, "קודם כל אתה מגבש את הבית שלך. קבוצה חזקה סופחת אליה עוד קבוצות. אבל אנחנו לא פועלים רק בתוך הקהילה שלנו, אנחנו מדברים גם עם קהילות שלא מאמצות דו־לאומיות, ומנסים להסביר למה התפיסה הזו ריאלית ופוליטית יותר".
במקביל, דיכטר מדגיש כי אחת ממטרות המרכז היא להפוך את העיסוק בחברה משותפת מתחושת שליחות למקצוע של ממש, "השלב הבא מחייב אותנו לחשוב ולכתוב את המשנה שלנו. לא מספיק שיש כוונות טובות. אנחנו רוצים לכונן פרופסיה לאנשים שעוסקים בחברה משותפת”, הוא אומר, ומציין כי לצד הפעילות הציבורית מתקיים גם מהלך אקדמי המבקש להגדיר את התחום כתחום ידע מובחן".
המהלך כבר מעורר עניין: אלפי עותקים נמכרו בחודשים הראשונים, בעיקר לארגונים הפועלים בשטח, והטקסט אף נכנס לסילבוסים אקדמיים. מבחינת העורכים, זהו רק הצעד הראשון, "אנחנו בונים ארון ספרים לחברה המשותפת. אבל ארון ספרים נועד שיורידו את הספרים מהמדף ויקראו בהם", אומר דיכטר.
אתם אופטימיים לפיוס בין הלאומים?
"אני לא אופטימי וגם לא פסימי. אופטימיות ופסימיות אני משאיר לצופים מהצד. אנחנו רוצים להיות שחקנים. אנחנו עובדים", אומר דיכטר. פאח'ורי משלים אותו ומציע הבחנה אחרת: “תקוה היא משימה פוליטית. האחריות לייצר אותה היא שלנו".
ערב ההשקה שיתקיים הערב בחיפה אינו רק אירוע ספרותי, אלא סימן דרך ראשון למהלך רחב יותר שמבקשים העורכים להוביל. בעידן שבו השיח הציבורי נוטה להקצין, הם מבקשים להתחיל דווקא מהמילים, מתוך אמונה ששפה אינה רק תיאור של מציאות, אלא גם כלי לעיצוב שלה.
