למרות המטען הכבד, התערוכה "שפת עם" של האמניות החיפאיות, לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו, אינה מבקשת להכתיב מסקנה אלא לפתוח מרחב הקשבה. השתיים ביקשו לחקור את הקשר בין שפה לזהות, אך מהר מאוד הבינו שהחיפוש מתחיל אצלן | חמישי, 19:00, מוזיאון חיפה לאמנות
מי שמתיישב על הכיסא הבודד בתוך אחד התאים בתערוכה החדשה "שפת עם" במוזיאון חיפה לאמנות, מגלה מהר מאוד שלא מדובר בעוד ביקור שגרתי במוזיאון. מולו מוקרן מונולוג אישי, באוזניות נשמע קול אינטימי, והחלל כולו מזכיר תא וידוי. התחושה כמעט טקסית, כאילו המבקר הוזמן להקשיב לסודות של אחרים, אך גם לאלו שלו עצמו. בתוך עונת התערוכות החדשה שתיפתח בחמישי הקרוב במוזיאון חיפה לאמנות, זוהי אולי אחת התערוכות האישיות והמטלטלות ביותר.
מאחורי התערוכה עומדות האמניות החיפאיות לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו, שהחברות ביניהן נולדה מתוך שיתוף פעולה אמנותי והפכה במהרה לשותפות יצירתית. השתיים ביקשו לחקור את הקשר בין שפה לזהות, אך מהר מאוד הבינו שהחיפוש מתחיל אצלן, "לשתינו יש איזושהי חוסר שייכות לשפת אם שאנחנו אמורות לייצג או לממש. שפת האם שלי אמורה להיות ערבית, אבל היא לא שפת אם שלי. התחלתי לדבר בגיל 5, והשפה הראשונה שדיברתי הייתה דווקא עברית. האנגלית נכנסה ללקסיקון שלי והפכה דומיננטית. אין לי ממש שפת אם", מספרת עבד אלרזאק.
זיו מוסיפה: "אני חושבת בשתי שפות, עוברת משפה לשפה, וככה גם אנחנו מדברות. לרוב באנגלית, אבל מכניסות מילים אחרות כי ככה נוח לנו. העניין הזה ששפה היא חלק כל כך גדול מהעם ומהשייכות שלך לקהילה מעסיק אותנו מאוד".
המשחק בשם התערוכה, בין שפת אם לשפת עם, נולד מתוך אותן שיחות ארוכות. השתיים יצאו לבדוק האם התחושה הזו ייחודית להן או משותפת לאחרים, ופרסמו קול קורא לקהילה הערבית. המרואיינים הוזמנו לדבר בשפה הנוחה להם, ואף נשמרה אנונימיות כדי לאפשר פתיחות מלאה.
"ציפינו שאנשים ירגישו כמונו, שאין להם שפת אם אחת ושזה משפיע על תחושת השייכות, אבל גילינו שזה שונה מאוד מאדם לאדם. יש מי שלא מרגיש שייך לקהילה אחת ומוצא לעצמו אחרת, ויש מי שמקפיד לשנות את צורת הדיבור כדי להשתייך. זה היה לא מה שציפינו, אבל מעניין מאוד".
"מבחינת היהודים, זה מובן מאליו שערבים יודעים עברית"
אחת השאלות שעלו במהלך העבודה נגעה דווקא לפערים הלשוניים בין יהודים לערבים בישראל. זיו, שלמדה ערבית מתוך רצון לתקשר עם אחרים, מתארת גישה פשוטה: "אם אני מנסה לדבר עם מישהו ולא נוח לו לדבר איתי בשפה מסוימת, אז אני רוצה להתאים למה שנוח לבן אדם שמולי".
אלא שלדבריה, המציאות מורכבת יותר. בשיחה עם בוגרת בית ספר דו־לשוני עלה כי למרות לימודי הערבית, לא כל התלמידים היהודים שולטים בה בסיום הלימודים, בין היתר משום שקיימת ציפייה שהתלמידים הערבים ידעו לדבר בעברית, "יכול להיות שיש גם חוסר רגישות מצד יהודים, שמבחינתם זה מובן מאליו שמישהו ידבר איתם בעברית והם לא צריכים לעשות את המאמץ ללמוד שפה אחרת של עם אחר שגם נמצא בתוך ארץ ישראל, וזה חבל".
ולגבי הדור הערבי הצעיר שבוחר לדבר אנגלית ולא עברית?
"זה הפך לתופעה של ווסטרניזיישן וגלובליזיישן. ההשפעה מהאינטרנט הפכה את האנגלית ליותר מקובלת", אומרת עבד אלרזאק, "יש כאלה שממש לא רוצים לדבר עברית כי זו לא השפה שלהם, יש כאלה שמבחינתם זו הצהרה פוליטית ויש כאלה שאצלם מדובר פשוט בשפה הנגישה ביותר לדור שגדל ברשת".
שפה זה דבר פוליטי?
"מבחינתי שפה היא כלי תקשורת. כמה שיותר לייצר תקשורת, עדיף. אני רוצה לתקשר עם כל אדם שמוכן לתקשר איתי בצורה הנוחה לו", אומרת זיו. עבד אלרזאק מציגה מבט אחר: "זה נהיה פוליטי כשיש יחסי כוחות וכשיש ניסיון למחוק שפה. אנשים רוצים לשמר את שפת האם שלהם כי אחרת מה הזהות שהם מחזיקים בה".
יש מכנה משותף בין כל הראיונות שערכתן?
"אנשים אמרו לנו במילים שונות: 'אני לא משתייך', 'אני לבד', 'אין אף אחד כמוני'. אבל דווקא השיחות יצרו משהו מחבר. כולנו מרגישים לבד, וביחד נוצרת קהילה".
הרעיון הזה קיבל ביטוי במקהלה המלווה את התערוכה, שבה כל קול שר מילים אחרות ובשפות שונות, אך יחד נוצרת הרמוניה, "רצינו ליצור הרגשה של קהילה של אנשים שלא שייכים. כל אחד שר את השיר של עצמו, אבל עושים את זה ביחד".
"אחרי ה-7 באוקטובר, הערבית הפכה לשפת האויב"
גם המציאות המקומית חדרה לשיחות. אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, מספרות השתיים, חלק מהמרואיינים העידו שהם חוששים לדבר ערבית במרחב הציבורי, "השפה הפכה פתאום לשפת אויב, ואנשים מפחדים. אחת המרואיינות סיפרה שיש לה אפילו שם יהודי שחברים קוראים לה בו ברחוב, כדי שלא יצאו עליה", מספרת עבדלרזאק.
למרות המטען הכבד, התערוכה אינה מבקשת להכתיב מסקנה אלא לפתוח מרחב הקשבה. החלל מחולק לשני אזורים: מחוץ לתאים נשמעת המקהלה ונוצרת תחושת יחד, ובתוך התא, החוויה אינטימית כמעט עד כדי חשיפה, "רצינו ליצור שני מרחבים: איך אתה מרגיש בתוך התא ואיך אתה מרגיש מחוץ לו. בתוך התא יש אינטימיות של אנשים ששופכים את הלב, ומחוץ לו נוצרת קהילה", אומרת זיו.
המסר למבקרים, מבחינתן, פשוט אך תובעני. "קודם כל שיבואו מוכנים לצלול, לקבל סטירה, להקשיב ולהשהות. זו בסופו של דבר דוגמית קטנה של אנשים, אבל הייתי רוצה שיצאו עם תחושה שהם מבינים קצת יותר אנשים שדומים להם, שונים מהם, אולי אפילו זרים להם".
