מחר (רביעי) מרי לייב בעיר התחתית הולך להתפוצץ: שמעון הולי, הגיטריסט שסביבו מסתובבים כבר עשרות שנים מיתוסים ומסתורין, יעלה על הבמה לצד להקת AMilan 7 לערב שהוא הכל מלבד מיינסטרים, בו ינגנו שירים מקוריים של הולי לצד קטעים משותפים. בראיון לעומר מוזר, הולי עצמו נשמע אדיש לשאלות על מיתוס או מסתורין כי מה שחשוב באמת מבחינתו זו המוזיקה
ביום רביעי הקרוב (מחר) יעלה שמעון הולי לבמה במועדון Mary Live שבפל ים 2, להופעה כפולה לצד להקת AMilan 7. עבור חובבי הרוק המקומיים זו עוד סיבה לצאת מהבית באמצע השבוע, אך עבור רבים מדובר במפגש עם אחת הדמויות המסקרנות שצמחו כאן: גיטריסט שמלווה בסיפורי מיתוס כבר עשרות שנים, אדם שתמיד היה שם אך מעולם לא הפך לחלק מהמיינסטרים.
"אני מופיע מדי פעם, לפני חצי שנה הופעתי. כי היתה קורונה, מלחמה, אתה יודע, זה בלגן", הוא אומר בחצי ניחוחות חצי אי בהירות שמאפיינת את מי שמעולם לא רדף אחרי הקצב של תעשיית המוזיקה. כששואלים אותו מדוע סביב שמו יש תחושה ש"הכל רועד", לדבריו, הוא מושך בכתפיו ומשיב בפשטות: "לא יודע, אני לא יודע מה הולך. כי אני נותן את זה במוזיקה, במוזיקה אתה שומע את כל העניינים".
הולי החל לנגן כבר בתיכון, כמעט במקרה, אך מהרגע הראשון הבין שמצא את מקומו, "בפורים, מישהו בתיכון התחפש לביטניק, הייתה גיטרה על הגב שלו, אני מסתכל רק על הגיטרה. אז אמרתי לאבי, זכרונו לברכה, תקנה לי גיטרה ואבי קנה לי ישר חשמלית", מאז, לדבריו, הדרך הייתה בעיקר עצמאית, "כמעט שלא למדתי אצל מורים. למדתי לפי תקליטים, ראייה, רואה אנשים ושואל אותם איך אתה עושה את זה. יש טריקים, יש דברים שרק סוליסטים יודעים".
רגע השיא הגיע כשהקליט וניגן עם פיטר גרין, מייסד להקת Fleetwood Mac. "אמרו לי, הוא בארץ. בוא תקליט אותו. עופר קרלינג סידר את כל הסיפור. זה היה באמת השיא שלי", למרות הזיכרון הזה, הקריירה שלו לא התפתחה לכיוון שהפך גיטריסטים אחרים לשמות מוכרים בכל בית. הולי לא מתחרט, "אני הייתי יכול לעבור תל אביב, אבל אני לא אוהב את תל אביב. עדיף לא להיות מפורסם מאשר להיות כזה שאתה לא יכול ללכת לסופר. אנשים מכירים אותך כל הזמן. זה לא נוח".
במהלך הראיון קורה רגע שמסביר טוב יותר מכל תשובה מי הוא שמעון הולי. באמצע שיחה, הוא עוצר לפתע ושואל: "יש לי פה את הגיטרה, אתה רוצה איזה קטע אולי?” לפני שהספקתי להגיב, הוא כבר מחבר את הגיטרה ומתחיל לנגן דרך הטלפון. הצלילים בוקעים קטנים מן הצד השני, אבל התחושה גדולה בהרבה. בתוך שניות מתברר שהמוזיקה היא השפה הטבעית שלו, אולי היחידה שבה אין אצלו היסוס.
"אני לא פספוס. מי שרוצה סולו טוב, שיגיד"
כשמזכירים את התיאורים על דמות מסתורית שנעלמה, הוא ממהר לדייק: "נעלמה לא. נסעתי לחו"ל, התחתנתי, לא יצא טוב, התגרשנו, וחזרתי. זה היה קצת מטלטל, אבל לא חשוב", מבחינתו, גם בתקופות הסוערות ביותר דבר אחד לא השתנה, "תמיד ניגנתי. טוב, לא טוב, ניגנתי".
אתה לא מרגיש שפספסת משהו בכך שלא הפכת לשם גדול?
"לא, אני לא מרגיש שפספסתי. מי שרוצה סולו טוב, שיגיד לי”.
"הוא עושה דווקא, בכל דבר. גם בנגינה"
מי שמנגן לצדו כבסיסט כבר שנים הוא אייל ענב, סולן להקת AMILAN 7 שמכיר מקרוב גם את האדם שמאחורי האגדה, "לפני שנכנסתי לעולם הרוקנרול כבר היו סיפורים עליו שהוא עילוי בגיטרה. מבחינתי הוא סוג של ג'ימי הנדריקס ישראלי", הוא אומר, ומסביר שההילה סביב הולי לא נולדה במקרה, "המסתורין נובע מזה שהוא פשוט נעלם וחזר הפוך לגמרי. יש המון סיפורים על התקופה באירופה, על חיים של סמים, סקס ורוקנרול, אבל מעל הכל זה הכישרון. אין כמו שמעון בקטע הזה של הגיטרה".
לדבריו, הייחוד של הולי הוא דווקא בנטייה ללכת נגד הזרם, "הוא עושה דווקא, בכל דבר. גם בנגינה. פתאום יעשה משהו לא קשור לגמרי, וזה מה שיפה. יש לו אומץ לשבור מוסכמות", הוא אומר ומוסיף, "אתה יכול לשבת איתו בבית קפה או במסעדה, והוא ישים את הכוס על הקצה של השולחן. יש לו קטעים כאלה, דווקא. זה חלק מהאופי שלו, ללכת על הקצה, גם בחיים וגם במוזיקה".
הולי היה יכול להיות אחד הגיטריסטים המוכרים בארץ?
"אני חושב שזה בדיוק העניין, הוא לא בנוי לזה. הוא מחוץ למטריקס. אפילו לא נלחם בו, פשוט חי בדרך שלו".
החיבור בין השניים נמשך כבר יותר מעשור והערב הקרוב יכלול שירים מקוריים של הולי לצד קטעים משותפים. ענב התעקש שהחומרים האישיים של הולי יקבלו מקום מרכזי, "בסוף אלה הדברים המעניינים באמת, כשהוא גם שר וגם מנגן את מה שהוא כתב".
במקביל להופעות ולסיפורים שממשיכים להצטבר סביבו, גם הקולנוע מנסה לפצח את דמותו החמקמקה של שמעון הולי. הבמאי איתן שריד עוקב אחריו בשנים האחרונות במסגרת סרט דוקומנטרי המתמקד בחייו ובמסלול המוזיקלי החריג שלו, בניסיון להבין כיצד גיטריסט שנחשב בעיני רבים לעילוי נשאר מחוץ למרכז הבמה. דרך סיפורו מבקש הסרט לשרטט גם פרק נשכח בתולדות הרוק החיפאי, אותה סצנה שפעלה הרחק מאור הזרקורים הארצי, ולשאול כיצד דמויות גדולות כל כך הצליחו להישאר כמעט סוד מקומי.
הולי עצמו נשמע אדיש לשאלות על מיתוס או מסתורין. כשמציינים בפניו את הדימוי, הוא מחייך: “למה לא? זה סבבה.” אחר כך הוא כבר חוזר לדבר החשוב באמת מבחינתו, המוזיקה, ומזמין את כולם, "תבואו, נרים בירה".
