השבוע, כשהוכרז כי פרופ’ יוסף שיטרית מאוניברסיטת חיפה יקבל את פרס ישראל, נדמה שהשפה הערבית יהודית בה דיברו במרוקו, קיבלה סוף סוף הכרה רשמית לא רק כמורשת, אלא כחלק מהסיפור הישראלי עצמו. פרופ’ שיטרית לא רק תיעד עולם שנעלם, אלא הצליח להחזיר לו קול
השפה הערבית יהודית, זו שנשמעה בסמטאות מרוקו, בשירים, בפתגמים ובשיחות משפחתיות, הלכה ודעכה עם השנים, עד שהקול הזה כמעט נעלם מהמרחב הישראלי. השבוע, כשהוכרז כי פרופ’ יוסף שיטרית מאוניברסיטת חיפה יקבל את פרס ישראל בתחום חקר הלשון העברית, נדמה שהשפה הזו קיבלה סוף סוף הכרה רשמית לא רק כמורשת, אלא כחלק מהסיפור הישראלי עצמו.
שיטרית, איך להציג אותך ואת פועלך?
“אני פרופ' יוסף שיטרית, בן 85, בגמלאות, מהחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה. אני חוקר את יהדות צפון אפריקה, את תרבות יהודי צפון אפריקה, ובעיקר את הלשונות היהודיות", הוא אומר ולוקח נשימה לפני שהוא ממשיך.
"במשך עשרות שנים נסעתי ברחבי הארץ, מקרית שמונה עד אילת, וגם למרוקו, לצרפת ולמונטריאול, כדי לאתר זקנים וזקנות יוצאי מרוקו שהלשון העיקרית שלהם הייתה ערבית יהודית. הקלטתי אותם מדברים על חיי המשפחה, על הקהילה, על סיפורים ופתגמים. בסופו של דבר אספתי 1,500 שעות הקלטה, ועל כל שעה כזאת אפשר לכתוב ספר אם עושים את המחקר הראוי".
הזכייה בפרס ישראל לשנת תשפ״ו מגיעה אחרי עשרות שנים של עבודה שקטה, כמעט עיקשת, של תיעוד ופענוח. שטרית מדגיש שהמטרה שלו מעולם לא הייתה רק לשמור זיכרונות, אלא להפוך אותם למחקר מדעי של ממש, "זה לא מספיק לתעד ולאסוף חומרי לשון. צריך להסביר אותם, לפרש אותם ולהציג אותם באופן מדעי. וזה מה שעשיתי במשך 45 השנים האחרונות דרך ספרים ומאמרים".
הילדות במרוקו והחיים בתוך המלאח
כשהוא חוזר לילדות שלו, הקול שלו משתנה. הוא מדבר לאט יותר, כאילו התמונות חוזרות אליו אחת אחת, "נולדתי במלאח של תרודאנט במרוקו. למדתי בחדר בבית הכנסת, כי לא היה מקום אחר לבית ספר. עזרתי לאבא שהיה ירקן, וזה לא היה רק לשבת בחנות. במרוקו הירקנים היו צריכים לקטוף בעצמם את הפירות והירקות בשדה. ביליתי חלק גדול מהילדות שלי בשדות, עוקר ירקות, אוסף תמרים, חי ממש בתוך העבודה הזאת".
כשנשאל איך היו יחסי מוסלמים-יהודים במרוקו שטרית מתאר עולם שבו הקהילה היהודית חיה בנפרד, אך לא מנותקת, "היו יחסים עם מוסלמים בעיקר דרך המסחר. היו שיתופי פעולה, אפילו שותפויות כלכליות. למשל, לנו היה כרם זיתים שטיפל בו מוסלמי שגר לידו. במימונה היינו לוקחים מתנות מאכל לשכנים המוסלמים והם היו מחזירים לנו קמח ודברי חלב. זה היה חלק ממערכת יחסים מאוד ברורה, עם טקסים קבועים שחיברו בין אנשים".
הזכרונות האלה, הוא אומר, חשובים לו לא רק מבחינה אישית אלא גם מחקרית. מבחינתו, הם מפרקים סטריאוטיפים ומחזירים מורכבות לתמונה ההיסטורית, "החיים לא היו שחור ולבן", הוא מסביר, "היו רגעים של קירבה ושל שותפות לצד מתחים, והכל התקיים יחד בתוך המציאות היומיומית".
"גיליתי סטודנטים מהפריפריה המנותקים מהתרבות שלהם"
העלייה לישראל של משפחת שטרית התרחשה רק ב-1963, כמעט בסוף גל העלייה מהקהילה שלו, "אמא לא רצתה לעלות, היה לה מעמד בקהילה כמיילדת ומרפאה מסורתית. בסוף עלינו, ואחרי כמה שבועות באשקלון הגענו לדימונה. אני זוכר שהכול היה חול מסביב, מעט מאוד בניינים. דווקא בחורף הראשון ירד שלג, ולא יכולנו להגיע לצריף שבו לימדנו".
הרגשת תחושת קיפוח בהיותך עולה מצפון אפריקה?
"אני כבר הייתי מורה לעברית ולצרפתית. כשהגענו לנמל חיפה ושלחו אותנו במונית, הנהג התפלא איך עולה חדש מדבר עברית כזאת טובה. הידע העברי שלי והמקצוע שלי עזרו לי להיקלט בלי בעיות", הוא אומר.
במשך שנים לימד דקדוק צרפתי, אבל באמצע שנות ה-70 משהו השתנה, "כשהתחלתי לעבוד עם סטודנטים מהפריפריה, בעיקר יוצאי צפון אפריקה והמזרח, ראיתי שהם מנותקים מהתרבות שלהם. הם עברו מערכת חינוך שאמרה להם לשכוח את השפות והמסורות שהביאו מהבית. הבנתי שיש כאן אובדן אמיתי".
הוא מתאר איך התחיל להקים חוג לפיוטים וליזום כנסים על מורשת יהדות המזרח, ומהר מאוד הבין שהמחקר חייב להפוך למשימת הצלה, "התחלתי להקליט את בני המשפחה שלי, את השירים והפתגמים ששמעתי בילדות. אחר כך עברתי לשלומי, לדימונה, לבאר שבע, לכל מקום שבו היו קהילות. ראיתי שכל התרבות הזו הולכת ונעלמת, כי הדורות הצעירים כבר לא קיבלו אותה בבית ולא בבית הספר".
איך נשמעת ערבית יהודית?
"אין שפה יהודית שהיא לא שפה בת כלאיים. הבסיס הוא שפה מקומית, אבל תמיד יש מרכיב עברי חזק. בערבית היהודית המרכיב העברי הוא אחד המרכיבים המכוננים שלה. הקלטתי מאות שעות של שיחות טבעיות, ושם ראיתי עד כמה השפה הזו שונה מהערבית של המוסלמים. שאלתי אנשים איך הם קוראים לשפה שלהם, והם אמרו לי ‘לערביית דיאלנא’, הערבית שלנו. זה לא רק אוצר מילים אחר, זו דרך חיים שלמה שמוטמעת בתוך השפה".
ומה גילית במחקר?
"גיליתי שיש כמה קבוצות דיאלקטים שונות, עם מאפיינים ברורים. הבנתי שהערבית היהודית במרוקו היא מערכת מורכבת, לא משהו אחיד. חקרתי גם כתבי יד וגיליתי טקסטים ומשוררים שלא היו מוכרים. פתאום הבנתי שהתרבות הזאת הרבה יותר עשירה ממה שחשבו".
העשייה שלו לא נשארה רק בין ספרים ומאמרים. הוא מדבר בגאווה על להקת "צפון מערב" שהקים ועל הופעות של מוזיקה אנדלוסית ברחבי הארץ, "אם אתה שומע היום על מוזיקה אנדלוסית ועל תזמורות הקיימות בארץ, אנחנו היינו האבא והאמא שלהן. נתנו קונצרטים בכל הארץ בשפה המקורית, בערבית קלאסית, והחזרנו לקהל תרבות שנחשבה פעם שולית".
מבחינתו, החיבור בין מחקר לאמנות היה טבעי. הוא ראה במוזיקה ובפיוט דרך להחזיר את התרבות הזו לחיים, לא רק לשמר אותה בארכיונים, "כשהקהל שומע את השפה על הבמה, פתאום היא מפסיקה להיות משהו מהעבר והופכת להווה", הוא אומר, ומדגיש שהמטרה הייתה תמיד ליצור המשכיות ולא רק נוסטלגיה.
מרגשת אותך הזכייה בפרס ישראל?
"הפרס מאוד מרגש, אבל אני אגיד לך את האמת, ציפיתי לזה שנים. כולם שאלו אותי למה עוד לא קיבלתי, כי ידעו מה התרומה שלי למחקר ולתרבות. הפעם כבר אי אפשר היה להתעלם מזה".
המשפט הזה נאמר בשקט, בלי דרמה, אבל הוא מסכם חיים שלמים של התמדה. מהילד שדיבר ערבית יהודית במלאח במרוקו ועד לפרופ' שהפך אותה לנושא מחקר מרכזי בישראל, פרופ’ יוסף שטרית לא רק תיעד עולם שנעלם, אלא הצליח להחזיר לו קול.
